וְיֹאמַר לוֹ: ״עַבְדִּי אָתָּה״ – כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ שֵׁנִי, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב עֶבֶד שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין הָעֶבֶד כּוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב.
ויאמר לו: אתה עבדי, מפני שהוא יועד לשמש לפירעון החוב, וכדי שלא ירכשו הילדים העתידיים של עבד משוחרר זה שם של פסולים, בית הדין כופה את אדונו השני, כלומר, את בעל החוב, והוא משחרר אותו, והעבד כותב שטר על דמיו, שהוא חייב את שוויו שלו לבעל החוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: העבד אינו כותב שטר על דמיו. אלא, אדונו הראשון, ששחרר אותו, כותב שטר, ולאחר מכן משלם את שווי העבד לבעל החוב, שכן האדון ייעד את העבד לשמש לפירעון.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בְּמַזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר חַיָּיב, וּמָר סָבַר פָּטוּר.
הגמרא מסבירה: ביחס למההלכההם חולקים? הם חולקים ביחס להלכה במקרה של מי שגורם נזק לשעבוד של חברו, שכן חכם אחד, רבן שמעון בן גמליאל, סובר שמי שגורם נזק לשעבוד של חברו חייב לשלם על הנזק, אף על פי שהחפץ המשועבד עצמו אינו שייך לחברו. לכן, במקרה של המשנה, מי ששחרר את העבד נדרש לכתוב שטר חוב על שוויו. ואילו חכם אחד, התנא הראשון, סובר שהוא פטור. לפיכך, העבד הוא שנדרש לכתוב שטר חוב על שוויו.
אִיתְּמַר נָמֵי: הַמַּזִּיק שִׁיעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן.
נאמר גם שרבן שמעון בן גמליאל וחכמים חלוקים באשר לאותה סוגיה: כאשר דנים במי שגורם נזק לשעבודו של חברו, הגענו למחלוקת שבין רבן שמעון בן גמליאל וחכמים, התומכת בניתוח שלעיל.
עוּלָּא אָמַר: מִי שִׁיחְרְרוֹ – רַבּוֹ שֵׁנִי. שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַיָּיב כְּלוּם בְּמִצְוֹת; אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם – שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ רִאשׁוֹן וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ כּוֹתֵב, אֶלָּא מְשַׁחְרֵר כּוֹתֵב.
עולא אמר הסבר נוסף למחלוקת במשנה: מי שחררו? אדונו השני, שעבורו שימש כמשכון לחובו. יש להסביר את המשנה כך: לפי שורת הדין, העבד כלל אינו מחויב במצוות כתוצאה משחרור זה, משום שלנושה לא הייתה הסמכות לשחררו. אולם, מפני תיקון העולם, מאחר שיצא עליו קול שהוא בן חורין כתוצאה מן השחרור, כופים את אדונו הראשון לשחררו, והעבד כותב שטר על דמיו שישולם לאדונו הראשון, שנכפה לשחרר את עבדו בלי לקבל פיצוי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: העבד אינו כותב שטר על דמיו. אלא המשחרר, הנושה, כותב שטר ומשלם לאדון הראשון.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּהֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר: שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק.
הגמרא מסבירה: ביחס לאיזה עיקרון הם חלוקים? הם חלוקים ביחס לנזק שאינו ניכר, כלומר, מקרה שבו ערכו של חפץ ירד בשל שינוי שאירע ואינו מורגש בתכונותיו הפיזיות של אותו חפץ. חכם אחד, רבן שמעון בן גמליאל, סבור שנזק שאינו ניכר נחשב נזק. לפיכך, מאחר שהאדון נאלץ לשחרר את עבדו כתוצאה ממעשהו של בעל החוב, רואים זאת כאילו בעל החוב הזיק לרכושו של האדון. ואילו חכם אחד, התנא הראשון, סבור שנזק שאינו ניכר אינו נחשב נזק, ובעל החוב אינו חייב לשלם.
עוּלָּא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב? אָמַר לָךְ: שֵׁנִי – ״רַבּוֹ״ קָרֵית לֵיהּ?!
הגמרא שואלת: מה הטעם שעולא לא אמר הסבר בהתאם להסברו של רב לגבי ההבנה הנכונה של המשנה? הגמרא משיבה: עולא היה יכול לומר לך: האם אתה קורא לשני אדם: אדונו, שהוא הלשון שננקטה במשנה כדי לתאר את מי ששחרר את העבד? בעל החוב מעולם לא היה למעשה אדונו של העבד, שכן העבד היה רק משועבד לו.
וְרַב, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּעוּלָּא? אָמַר לָךְ: שֵׁנִי – ״מְשַׁחְרֵר״ קָרֵית לֵיהּ?!
הגמרא שואלת: ומה הטעם שרב לא אמר בהתאם לפירושו של עולא בנוגע להבנה הנכונה של המשנה? הגמרא משיבה: רב היה יכול לומר לך: האם אתה קורא לשני אדם: מי שמשחרר, שזהו המונח שננקט במשנה כדי לתאר את הפעולה שנעשתה? הפעולה שהוא ביצע אינה שחרור, שכן אין לו הסמכות לשחרר עבד שאינו שייך לו.
אִיתְּמַר: הָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לַאֲחֵרִים, וּשְׁטָפָהּ נָהָר; אַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים; וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר: גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים.
§ נאמר שהחכמים נחלקו לגבי שאלה דומה: במקרה של מי שמייחד את שדהו כפירעון מיועד לאחרים שלהם הוא חייב חוב, ונהר הציף את השדה באופן שגרם לנזק קבוע, החכם הידוע בשם אמי שפיר נאה, שמשמעותו המילולית אמי היפה, אומר שרבי יוחנן אומר: בעל החוב אינו גובה מנכסים אחרים, ומכיוון ששדה זה נהרס, בעל החוב נושא בהפסד. ואביו של שמואל אמר: הוא גובה מנכסים אחרים.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִשּׁוּם דְּאַמֵּי שַׁפִּיר נָאֶה הוּא, אוֹמֵר שְׁמַעְתָּא דְּלָא שַׁפִּירָן?! תְּתַרְגַּם שְׁמַעְתֵּיהּ, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ״.
רב נחמן בר יצחק אמר: משום שאמי יפה [שפיר נאה], האם הוא אומר הלכות שאינן יפות ונכונות? מדוע שלא יוכל בעל החוב לגבות את חובו מנכסים אחרים? פרש את ההלכה שלו כמתייחסת למקרה שבו החייב אמר במפורש לבעל החוב: לא רק ששדה זו היא נכס משועבד, אלא לא תהיה לך פרעון אלא מזו השדה. במקרה כזה פסק אמי שפיר נאה שאם אותה שדה נהרסת, אין לבעל החוב דרך חזרה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הָעוֹשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְאַחֵר, וּשְׁטָפָהּ נָהָר – גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם אָמַר לוֹ: ״לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ״ – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים.
כך גם נלמד בברייתא: במקרה של מי שמייחד את שדהו כפירעון מיועד לחברו שהוא חייב לו חוב, ונהר הציף את השדה, בעל החוב גובה מנכסים אחרים. אבל אם החייב אמר לבעל החוב: לא יהיה לך פירעון אלא מזו השדה, אז אינו גובה מנכסים אחרים.
תַּנְיָא אִידַּךְ: הָעוֹשֶׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְבַעַל חוֹב וְלִכְתוּבַּת אִשָּׁה – גּוֹבִין מִשְּׁאָר נְכָסִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים, אִשָּׁה אֵינָהּ גּוֹבָה מִשְּׁאָר נְכָסִים – שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל בָּתֵּי דִינִין.
נלמד בברייתא אחרת (תוספתא, כתובות יב:ג): במקרה של מי שמייחד את שדהו כפירעון מיועד לבעל חוב או לכתובת אשה, ולאחר מכן הוא מוכר את השדה ההיא, בעל החוב או האשה גובה רק מנכסים אחרים ולא מן השדה שנמכרה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעל חוב גובה רק מנכסים אחרים, אבל אשה אינה צריכה לגבות מנכסים אחרים. היא רשאית לתפוס את השדה שיועדה. מה הטעם להבחנה? מאחר שאין דרכה של אשה ללכת לבית דין, מניחים שאותו שדה מסוים יועד לשלם את כתובתה בכל מקרה, כדי למנוע את הצורך שתיכנס להתדיינות כדי לתבוע את המגיע לה.
מַתְנִי׳ מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין – עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד, וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד; דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם – לִישָּׂא שִׁפְחָה אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר חֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין;
משנה: במקרה של מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין מפני שרק אחד משני אדוניו שחרר אותו, הוא עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד; זו דעת בית הלל. בית שמאי אומרים: בהסדר כזה תיקנתם את רבו, שכן רבו אינו מפסיד מכך דבר. אולם, לא תיקנתם את העבד עצמו, שכן העבד עצמו נשאר במצב שאינו בר־קיימא. אין זה אפשרי עבורו לשאת שפחה מפני שהוא כבר חצי בן חורין, שהרי אסור לבן חורין לשאת שפחה.