וְהִלְכְתָא כְּנַחְמָנִי.
וההלכה היא בהתאם ל דעתו של נחמני, כלומר אביי, שגילוי דעת לגבי גיטי גירושין אינו נחשב.
מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב: ״אִישׁ פְּלוֹנִי וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ״, ״אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ״ – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
משנה:בתחילה, היה הבעל משנה את שמו ואת שמה, מן השמות שבהם היו ידועים במקום שבו גרו קודם לכן לשמות שבהם היו ידועים במקום שבו נכתב גט הגירושין, והיה כותב את שם עירו ואת שם עירה. לא היה צורך לפרט את כל השמות שבהם היו ידועים הבעל והאישה, אלא רק את השמות שבמקום שבו נכתב הגט. רבן גמליאל הזקן התקין שהסופר יכתוב בגט הגירושין: האיש פלוני, וכל שם אחר שיש לו, וכן: האישה פלונית, וכל שם אחר שיש לה. הטעם לתקנה זו היה מפני תיקון העולם, שמא אנשי עיר אחרת לא יכירו את השם הכתוב בגט הגירושין, ויטענו שגט זה אינו שייך לה.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי מְדִינַת הַיָּם לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים מִשָּׁם לְכָאן, שְׁמוֹ יוֹסֵף – וְקוֹרְאִין לוֹ יוֹחָנָן; יוֹחָנָן – וְקוֹרְאִין לוֹ יוֹסֵף, הֵיאַךְ מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן? עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהִתְקִין שֶׁיְּהוּ כּוֹתְבִין: ״אִישׁ פְּלוֹנִי וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ״, ״אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ״ – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְהוּא דְּאִתַּחְזַק בִּתְרֵי שְׁמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: רַבִּי מָרִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר קָיְימִי כְּווֹתָךְ.
גמרא:רב יהודה אומר ששמואל אומר: בני מדינת הים שלחו שאלה לרבן גמליאל: לגבי אנשים הבאים משם, מארץ ישראל, לכאן, למשל, אדם ששמו יוסף אך כאן קוראים לו יוחנן, או אדם ששמו יוחנן, אך כאן קוראים לו יוסף, כיצד הם כותבים גיטי גירושין כדי לגרש את נשותיהם? רבן גמליאל עמד והתקין שיכתבו: האיש פלוני, וכל שם אחר שיש לו, האישה פלונית, וכל שם אחר שיש לה, מפני תיקון העולם. רב אשי אמר: וזה חל רק כאשר הוא ידוע בשני שמות. רבי אבא אמר לרב אשי: רבי מרי ורבי אלעזר סוברים כדעתך.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים – אַחַת בִּיהוּדָה וְאַחַת בַּגָּלִיל; וְלוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת – אֶחָד בִּיהוּדָה וְאֶחָד בַּגָּלִיל; וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבִּיהוּדָה בִּשְׁמוֹ שֶׁבִּיהוּדָה, וְאֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבַּגָּלִיל בִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגָּלִיל – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבִּיהוּדָה בִּשְׁמוֹ שֶׁבִּיהוּדָה – וְשֵׁם דְּגָלִיל עִמּוֹ; וְאֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבַּגָּלִיל בִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגָּלִיל – וְשֵׁם דִּיהוּדָה עִמּוֹ. יָצָא לְמָקוֹם אַחֵר, וְגֵרַשׁ בְּאֶחָד מֵהֶן – מְגוֹרֶשֶׁת.
הגמרא מוסיפה: נלמד בברייתא בהתאם לדעתו של רב אשי: אם לבעל יש שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל; ויש לו שני שמות, אחד שבו הוא מוכר ביהודה ואחד שבו הוא מוכר בגליל; והוא מגרש את אשתו שביהודה בגט שבו רשום השם שבו הוא מוכר ביהודה, והוא מגרש את אשתו האחרת שבגליל בגט שבו רשום השם שבו הוא מוכר בגליל, אז אף אחת מנשותיו אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בגט שבו רשום השם שבו הוא מוכר ביהודה והשם שבו משתמשים אנשי הגליל מצורף אליו, וכן יגרש את אשתו שבגליל בשם שבו הוא מוכר בגליל והשם שבו משתמשים אנשי יהודה מצורף אליו. אם הוא הולך למקום אחר, ומגרש את אשתו בגט שבו רשום אחד מן השמות הללו, אז היא מגורשת.
וְהָאָמְרַתְּ שֵׁם דְּגָלִיל עִמּוֹ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ – הָא דְּאִתַּחְזַק, הָא דְּלָא אֶתַּחְזַק; שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא שואלת: אבל האם לא אמרת שאפילו ביהודה יש לצרף לשמו שבו משתמשים אנשי הגליל אליו? אם כן, מדוע אין הוא נדרש למנות את כל השמות שבהם הוא מוכר? אלא למד מכאן שיש הבדל בין שני המקרים: זה המקרה הראשון הוא מקרה שבו הוא מוכר כבעל כמה שמות, למשל כאשר אלה שביהודה יודעים שהבעל מוכר בשם אחר בגליל. וזה המקרה האחרון הוא מקרה שבו הוא אינו מוכר כבעל שני שמות, שכן נסע למקום שבו לא היה מוכר. לכן, הוא נדרש לכתוב רק את השם שבו הוא מוכר באותו מקום. הגמרא קובעת: הסֵק מכאן שיש למנות את כל השמות שבהם הוא מוכר רק אם ידוע שיש לו כמה שמות.
הָהִיא דַּהֲווֹ קָרוּ לַהּ מִרְיָם, וּפוּרְתָּא שָׂרָה. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: מִרְיָם וְכֹל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, וְלָא שָׂרָה וְכֹל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ.
הגמרא מספרת: הייתה אישה מסוימת שרבים קראו לה מרים, ומעטים קראו לה שרה; חכמי נהרדעא אמרו: בגט שלה יש לכתוב: מרים, וכל שם אחר שיש לה, ואין לכתוב: שרה, וכל שם אחר שיש לה, שכן יש להשתמש בשם שבו היא מוכרת בעיקר.
מַתְנִי׳ אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ; הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְּתוֹמִים כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ.
משנה:אלמנה גובה את תשלום כתובתה מנכסי יתומים רק באמצעות שבועה שלא קיבלה שום חלק מתשלום הכתובה בחיי בעלה. המשנה מספרת: בתי הדין נמנעו מלהשביעה, וכך נותרה האלמנה ללא יכולת לגבות את תשלום כתובתה. רבן גמליאל הזקן התקין שתידור, לטובת היתומים, כל נדר שהיתומים ירצו להטיל עליה, כגון שכל הפירות ייאסרו עליה אם קיבלה תשלום כלשהו מכתובתה, ואז לאחר אמירת נדר זה, היא גובה את תשלום כתובתה.
הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. וְהִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.
המשנה מונה תקנות נוספות שתוקנו למען תיקון העולם: העדים חותמים את שמותיהם על גט הגירושין, אף על פי שהגט כשר גם ללא חתימותיהם, מפני תיקון העולם, כפי שהגמרא תבאר. והלל התקין שטר המונע מן השנה השביעית מלבטל חוב שעדיין לא נפרע [פרוזבול] מפני תיקון העולם, כפי שהגמרא תבאר.
גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא אַלְמָנָה, אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי; דְּהָא קַיְימָא לַן – הַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין, לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה! אַלְמָנָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:
גמרא: הגמרא שואלת: מדוע לדון דווקא באלמנה? הלכה זו צריכה לחול על כולם, שכן אנו סבורים שכל מי שבא לגבות תשלום מנכסי יתומים אינו יכול לגבות אלא באמצעות שבועה. הגמרא משיבה: היה צורך שהמשנה תזכיר אלמנה, שכן היה אפשר שיעלה על דעתך לומר: