אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֲנִיֵּי כוּתִיִּים.
הגמרא משיבה: יש הבדל ביניהם במקרה שבו העניים היחידים שניתן למצוא הם שומרונים עניים. לפי רבי אליעזר בן יעקב, הם אינם נחשבים לגרים (ראו קידושין עה ע"ב), ואין להמשיך את ההסדר כשהם משמשים כעניים. לפי רבי אחאי, הם נחשבים לגרים, וניתן להמשיך את ההסדר כשהם משמשים כעניים.
הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי – אֵין מַפְרִישׁ עָלָיו, וְזָכָה הַלָּה בְּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ.
נלמד בברייתא (תוספתא ג:א) שאם העני התעשר, אז בעל הבית אינו רשאי עוד להפריש מעשרות על סמך חובו שטרם נפרע, והלווה, שכעת הוא עשיר, קונה את הכסף שנותר ברשותו. זאת משום שמלכתחילה ההבנה הייתה שההלוואה תיפרע רק באמצעות הפרשת מעשר עני.
וְרַבָּנַן, מַאי שְׁנָא לְמִיתָה דַּעֲבוּד תַּקַּנְתָּא, וּמַאי שְׁנָא לַעֲשִׁירוּת דְּלָא עֲבוּד תַּקַּנְתָּא? מִיתָה שְׁכִיחָא, עֲשִׁירוּת לָא שְׁכִיחָא. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: חַבְרָךְ מִית – אַשַּׁר, אִיתְעַשַּׁר – לָא תְּאַשַּׁר.
הגמרא שואלת: ולפי החכמים, מה שונה המוות, כאשר העני מת, שתיקנו תקנה כדי לאפשר לבעל הבית להמשיך להפריש מעשרות על סמך עניים אחרים, ומה שונה העושר, כאשר העני נעשה עשיר, שלא תיקנו תקנה? הגמרא משיבה: המוות מצוי, ואילו העושר אינו מצוי, והחכמים לא תיקנו תקנה לנסיבה שאינה מצויה. רב פפא אמר: דבר זה מסביר את הפתגם העממי שאנשים אומרים: אם אומרים לך כי חברך מת, אז האמֵן בכך; אבל אם אומרים לך שחברך נעשה עשיר, אל תאמין לכך עד שיוכח הדבר.
מֵת – צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת וְכוּ׳: תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: יוֹרְשִׁין שֶׁיָּרְשׁוּ. וּמִי אִיכָּא יוֹרְשִׁין דְּלָא יָרְתִי?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁיָּרְשׁוּ קַרְקַע, וְלֹא שֶׁיָּרְשׁוּ כְּסָפִים.
§ המשנה מלמדת שאם הכהן או הלוי מת, המלווה צריך לקבל רשות מן היורשים כדי להמשיך בהסדר. נלמד בברייתא (תוספתא ג:א): רבי יהודה הנשיא אומר שהדבר מתייחס ליורשים שירשו. הגמרא שואלת: וכי יש יורשים שאינם יורשים? למה הכוונה בביטוי: יורשים שיורשים? אלא, רבי יוחנן אמר: הכוונה היא ליורשים שירשו קרקע, שכן אפשר לגבות חובות מקרקע שהוריש לווה, ולא ליורשים שירשו מעות, שכן מלווים אינם יכולים לגבות חובות ממעות שהוריש לווה.
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הִנִּיחַ מְלֹא מַחַט – גּוֹבֶה מְלֹא מַחַט. מְלֹא קַרְדּוֹם – גּוֹבֶה מְלֹא קַרְדּוֹם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ הִנִּיחַ מְלֹא מַחַט – גּוֹבֶה מְלֹא קַרְדּוֹם;
בעניין זה רבי יונתן אומר: אם הכהן השאיר ליורשיו די קרקע כדי למלא מחט, כלומר, כמות מזערית, אז בעל הבית גובה, כלומר, מפריש תרומה, בשיעור תבואה שערכה כערך מלוא מחט של קרקע. אם השאיר די קרקע כדי למלא גרזן, כלומר, כמות גדולה יותר, אז בעל הבית גובה את הערך של מלוא גרזן של קרקע. ורבי יוחנן אומר: אפילו אם השאיר ליורשיו די קרקע כדי למלא מחט, בעל הבית גובה את הערך של מלוא גרזן של קרקע.
וּכְמַעֲשֶׂה דְּקַטִּינָא דְאַבָּיֵי.
וזה דומה למעשה הנוגע לחלקת הקרקע הקטנה שבחצר של אביי. ילדיו של אדם שנפטר ירשו שדה קטנה שהייתה שווה רק חלק קטן מן החוב שאביהם היה חייב. בעל החוב תפס את הקרקע כתשלום על החוב, ואביי פסק שגם לאחר שהיתומים משלמים לבעל החוב את שווי הקרקע כדי לקנותה בחזרה, בעל החוב יכול לשוב ולתפוס את הקרקע, והיתומים יצטרכו לשלם עליה שוב כדי שתוחזר להם, עד שכל החוב ייפרע במלואו.
תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי: ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״ – חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ.
§ החכמים לימדו בברייתא (תוספתא 3:2): לגבי ישראלי שאמר ללוי: יש מעשר שלך ברשותי שהפרשתי מן התבואה שלי עבורך, אין חוששים לתרומת המעשר שיש בו, כלומר, לעשירית מן המעשר הניתנת לכהן ואסורה הן ללוי והן לישראלי; אלא מניחים שהוא רק מעשר ראשון. אולם אם אמר לו: יש כור של מעשר שלך ברשותי, אז חוששים לתרומת המעשר שיש בו.
מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.
הגמרא שואלת: מה הברייתאאומרת? אביי אמר: כך היא אומרת: במקרה של ישראל שאמר ללוי: יש מעשר שלך ברשותי, והרי מעות בתמורה לו, אז אין חוששים ששמא הלוי הפך את המעשר שנמצא כעת ברשות הישראל לתרומת המעשר עבור מעשרות שיש לו במקום אחר. מאחר שהישראל לא ציין כמה מן המעשר של הלוי היה בידו, הלוי לא יֵדע כמה מן המעשר האחר שלו אפשר לפטור מתרומת מעשר על ידי הפיכת מעשר זה לתרומת מעשר. אבל אם ישראל אמר ללוי: יש כור של מעשר שלך ברשותי, והרי מעות בתמורה לו, אז חוששים שמאחר שהלוי יודע את כמות המעשר, שמא הפך אותו לתרומת המעשר עבור מעשרות שיש לו במקום אחר.
אַטּוּ בְּרַשִּׁיעֵי עָסְקִינַן, דְּשָׁקְלִי דְּמֵי וּמְשַׁוּוּ לֵיהּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר?!
הגמרא מקשה על הסברו של אביי: האם זאת אומרת שאנו עוסקים ברשעים, שנוטלים כסף בתמורה למעשר ולאחר מכן ממירים אותו לתרומת המעשר? מרגע שהלוי נוטל כסף בתמורה למעשר, שוב אין זה שלו כדי להמירו לתרומת מעשר. מדוע שהברייתא תעסוק במקרה של לוי שנוהג בדרך זו?
אֶלָּא אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, הָכִי קָאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְבֶן לֵוִי ״מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי, הֵילָךְ דָּמָיו״, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ אָבִיו תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ אָבִיו תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.
אלא, רב משרשיא, בנו של רב אידי, אמר שכך הברייתא אומרת: במקרה של ישראל שאמר לבנו של לוי: יש מעשר של אביך ברשותי, שעליו הודעתי לו בעודו בחיים; הרי כסף בתמורה לו, אין חוששים שמא אולי לפני מותו אביו עשה אותו לתרומת המעשר עבור מעשרות שהיו לו במקום אחר, והבן רשאי לקבל את הכסף. אבל אם ישראל אמר לבנו של לוי: יש כור של מעשר של אביך ברשותי, והרי כסף בתמורה לו; אז חוששים שמא אביו עשה אותו לתרומת המעשר עבור מעשרות שיש לו במקום אחר, והבן אינו רשאי לקבל את הכסף.
וְכִי נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף?!
הגמרא מקשה על הסברו של רב משרשיא: מדוע יש חשש שהאב אולי הפך זאת לתרומה של המעשר עבור מעשרות שהיו לו במקום אחר? אם יש לאדם תבואה שצריך להפריש ממנה תרומה או תרומת מעשר, והוא רוצה לבצע את ההפרשה מתבואה אחרת כדי לפטור את כל התבואה, חכמים קבעו שהתבואה האחרת חייבת להיות מונחת בקרבת מקום. וכי חברים, המדקדקים בקיום המצוות, ובייחוד בהלכות תרומה ומעשרות, חשודים להפריש תרומה מתבואה שאינה מונחת סמוך לתבואה שהם מבקשים לפטור?
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא: מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי״ אוֹ ״מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי״ – חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, כֵּיוָן דְּלָא קִיץ לָא הֲוָה מְתַקֵּן לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי״ אוֹ ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, כֵּיוָן דְּקִיץ תַּקּוֹנֵי תַּקְּנֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת.
אלא, רב אשי אמר: לכך הברייתאמתכוונת לומר: לגבי בנו של ישראלי שאמר ללוי: כך אמר לי אבי, שיש מעשר שלך ברשותי, או שיש מעשר של אביך ברשותי, הרי חוששים לתרומת המעשר שבתוכו שכנראה לא הופרשה מעולם. מאחר שאין זה שיעור קצוב, בעל הבית לא היה מכשיר את המעשר עבורו על ידי הפרשת תרומת המעשר. אבל אם בנו של ישראלי אמר ללוי: אבי אמר לי שיש כור של מעשר שלך ברשותי, או שיש כור של מעשר של אביך ברשותי, אזי אין חוששים לתרומת המעשר שבתוכו. מאחר שזהו שיעור קצוב, בעל הבית מוחזק כמי שהכשיר את המעשר כראוי על ידי הפרשת תרומת המעשר.
וְכִי יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְבַעַל הַבַּיִת לִתְרוֹם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר?! אִין, אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גַּמְלָא הִיא. דְּתַנְיָא, אַבָּא אֶלְעָזָר בֶּן גַּמְלָא אוֹמֵר: ״וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם״ –
הגמרא מקשה על הסברו של רב אשי: וכי יש לבעל הבית רשות להפריש את תרומת המעשר ממעשרו של הלוי? הלוי הוא זה שחייב להפריש את תרומת המעשר וליתנה לכהן. הגמרא משיבה: כן; הברייתאהיא בהתאם לשיטתו של אבא אלעזר בן גמלא. כפי שנלמד בברייתא: אבא אלעזר בן גמלא אומר: הכתוב אומר לגבי תרומת המעשר: "ונחשב לכם תרומתכם, כדגן מן הגורן" (במדבר יח, כז).