ניתן ללמוד בהסקה כי עבד כשר. רב אסי אומר כי רבי יוחנן אומר: עבד אינו יכול להיעשות שליח לקבל גט לאישה מיד בעלה, מפני שאינו כלול בהלכות גירושין וקידושין, ואדם נעשה שליח רק בדבר השייך לו.

רבי אלעזר מקשה על הסבר זה מדוע עבד אינו יכול לשמש שליח: הטעם שעבד אינו כשר הוא ששליחות זו נוגעת לדבר שבהלכותיוהוא אינו נכלל, אבל לדבר שבהלכותיוהוא כן נכלל, כלומר מצווה שחלה על עבד, האם הוא כשר לשמש שליח?

אבל מה באשר לגוי ולשומרוני, שהם כלולים בהלכות תרומה בנוגע לתוצרת שלהם עצמם, כלומר, עליהם להפריש ממנה חלק לכהן, כפי שלמדנו במשנה (תרומות ג:ט): לגבי גוי ושומרוני שהפרישותרומהמתוצרתם שלהם, תרומתם נחשבת תרומה. ואף על פי כן למדנו במשנה אחרת (תרומות א:א): במקרה של גוי שהפריש תרומה מתוצרתו של יהודי, כלומר, פעל כשלוחו, אפילו אם עשה זאת ברשות היהודי, תרומתו אינה תרומה.

מהי הסיבה לכך? האם אין זה משום שנכתב "אתם" בפסוק שהוא המקור להלכות של שליחות: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם" (במדבר יח:כח), וחכמים דורשים את הביטוי "כן גם אתם" כך: כשם שאתם, הממנים את השליחים, יהודים, כך גם שליחיכם צריכים להיות יהודים. מאחר שעבדים אינם יהודים גמורים, יש לפסול אותם מלשמש לעולם כשליחים, אפילו בדבר שהם כלולים בהלכותיו.

החכמים מבית מדרשו של רבי ינאי אומרים: לא, יש לדרוש את הפסוק באופן הבא: כשם שאתם, הממנים את השליחים, בני ברית, כך גם שליחיכם חייבים להיות בני ברית. גויים אינם יכולים לשמש שליחים משום שאינם בני ברית. עבדים, שאדוניהם מצווים למול אותם והם חייבים בחלק מן המצוות, הם בני ברית, והם יכולים לשמש שליחים בעניין שבו הם כלולים בהלכותיו.

הגמרא מצטטת אמירה קשורה: רבי חייא בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: עבד אינו יכול להיעשות שליח לקבל גט לאישה מיד בעלה, מפני שאינו כלול בהלכות גירושין וקידושין. ואף על פי שלמדנו: אם אדם אמר לשפחתו: הרי את עדיין שפחה, והוולד שבמעייך בן חורין, אם הייתה מעוברת באותה שעה, אז קנה חירות עבור הוולד.

הגמרא מבהירה תחילה: מה הקשר בין האמירה הראשונה של רבי יוחנן לבין הסעיף: אם הייתה מעוברת באותו זמן, היא זכתה בחירות עבור העובר? כאשר רב שמואל בר יהודה בא, הוא אמר: רבי יוחנן אמר שתי אמירות נפרדות: האמירה הראשונה הייתה שעבד אינו יכול להתמנות כשליח לקבל גט לאישה מבעלה, והאחרת הייתה: נראה שעבד יכול לקבל שטר שחרור עבור חברו העבד מיד אדונו של חברו, אך לא מיד אדונו שלו אם שניהם משועבדים לאותו אדם.

ואם אדם ילחש לך שאלה באומרו: פסיקה זו, שעבד אינו יכול לקבל גט שחרור עבור עבד חברו מאדונם המשותף, קשה היא, שכן נשנתה הלכה הקובעת את ההפך: אם שפחה הייתה מעוברת באותו זמן, אז היא זכתה בחירות עבור העובר, והוולד והאם שניהם שייכים לאותו אדון, אז אמור לו כי שני גדולי הדור כבר הסבירו את העניין, והם רבי זירא ורבי שמואל בר רב יצחק.

אחד מהם אמר: בהתאם לדעתו של מי זה? הרי זה בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, שאומר: לגבי מי שמשחרר חצי מעבדו, העבד קונה חירות לחצי מעצמו, ואחד מהם הוסיף הסבר ואמר: מהו טעמו של רבי יהודה הנשיא בזה הפסק? הוא סובר: עובר הוא נחשב כירך אמו, כלומר, חלק מגוף אמו, והרי זה כאילו האדון העביר בעלות על אחד מאיבריה אליה. מאחר שהשפחה הרה, הילד נחשב לחלק ממנה, והרי זה כאילו שחרר חלק מגופה. לכן, האם אינה פועלת כשליחה עבור הילד, והלכה זו אינה מעוררת קושי לדעתו של רבי יוחנן.

משנה: יש מקרים שבהם עדותה של אישה על כך שבעלה של אישה אחרת מת אינה נחשבת מהימנה (יבמות קיז ע"א). אם קיימת חזקה שבשל קשרי המשפחה שתי הנשים שונאות זו את זו, יש חשש שהאישה מעידה עדות שקר כדי להזיק לאישה האחרת. בכך היא יכולה לגרום לאישה האחרת להינשא מחדש. אם לאחר מכן יתברר שבעלה הראשון עדיין חי, היא תידרש לעזוב את בעלה השני. משנה זו מלמדת: אפילו הנשים שאינן נחשבות מהימנות להעיד לטובת אישה ולומר: מת בעלה, ולכן היא מותרת להינשא מחדש, נחשבות מהימנות להביא את גיטה. קרובותיה של האישה שאינן נחשבות מהימנות להעיד שבעלה מת הן: חמותה; ובת חמותה; וצרתה, כלומר, אישה אחרת של בעלה; ויבמתה, כלומר, אשת אחי בעלה; ובת בעלה.

המשנה מסבירה: מהו ההבדל בין גט גירושין למוות, שנשים מסוימות נחשבות נאמנות להעיד על האחד אך לא על האחר? לגבי גט גירושין, הדבר הוא שהכתב מוכיח שהבעל מגרש את אשתו, והעדות נדרשת רק כדי להשלים את הגט. כמו כן, האישה עצמה רשאית להביא את גטה, בתנאי שהיא נדרשת על ידי בית הדין לומר בפניו: בפני נכתב ובפני נחתם, כפי שהגמרא תבאר.

גמרא: הגמרא שואלת: והרי שנינו בברייתא: כשם שנשים אלו אינן נאמנות לומר: מת בעלה, כך גם אינן נאמנות להביא לה את גיטה. אמר רב יוסף: אין זו קושיה. כאן, משנה זו מתייחסת למקרה שאירע בארץ ישראל. שם, הברייתא מתייחסת למקרה שאירע מחוץ לארץ ישראל.

הגמרא מסבירה את ההבדל: במקרה שמתרחש בארץ ישראל, שבו, כדי לאמת את גט הגירושין אין אנו מסתמכים על הצהרתה ש: נכתב בפניי ונחתם בפניי, היא משמשת רק כשליחה. לפיכך, היא נחשבת נאמנת להביא את הגט. אולם, במקרה שמתרחש מחוץ לארץ ישראל, שבו אנו מסתמכים על הצהרתה ש: נכתב בפניי ונחתם בפניי, ואיש אינו יכול לערער על תוקפו של הגט לאחר שהצהרתה התקבלה, אין היא נחשבת נאמנת, שכן יש חשש שאישה זו משקרת במתכוון כדי לגרום נזק.

אביי אמר לו: אדרבה, ההפך הוא יותר מסתבר, וההבחנה צריכה להיות כך: בארץ ישראל, שאם הבעל יבוא ויערער על תוקפו של גט הגירושין, אנו נתחשב בו ונפסוק שאינם מגורשים, ששם אפשר לומר שהאישה ששונאת אותה מתכוונת לעשות לה נזק בכך שתגרום לה להינשא מחדש על סמך גט שלימים עורער, אין היא נחשבת נאמנת. אולם, מחוץ לארץ ישראל, שאם הבעל יבוא ויערער על תוקפו של גט הגירושין, אנו לא נתחשב בו, היא נחשבת נאמנת, שכן אין בכוחה לגרום צרה לאישה האחרת ולהביא לכך שתצטרך לעזוב את בעלה השני.

הגמרא מציינת כי נלמד בברייתא בהתאם לדעתו של אביי (תוספתא 2:6): רבי שמעון בן אלעזר אומר בשם רבי עקיבא: אישה נחשבת נאמנת להביא את גט הגירושין שלה עצמה מקל וחומר: כשם שנשים שעליהן אמרו חכמים: שהן אינן נחשבות נאמנות לומר: בעלה מת, בכל זאת נחשבות נאמנות להביא את גט הגירושין שלה, לגבי האישה עצמה, שנחשבת נאמנת לומר כי בעלה מת, האם אין זה ראוי שתיחשב נאמנת להביא את גט הגירושין שלה עצמה?