לָא אֶפְשָׁר לְמִקְצְיַיהּ, אֶלָּא קֶרֶן שֶׁל פָּרָה – לִיקְצְיַיהּ וְלִיתְּבַהּ לָהּ!
אי אפשר לחתוך אותו, שכן בוודאי אסור לחתוך את ידו של עבד, ולכן עליו לתת לה את העבד. אבל אם כתב את גט הגירושין על קרן של פרה, יחתוך אותה וייתן לה. מדוע המשנה אומרת שעליו לתת לה את הפרה?
אָמַר קְרָא: ״וְכָתַב״ – ״וְנָתַן לַהּ״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה; יָצָא זֶה – שֶׁמְחוּסָּר כְּתִיבָה, קְצִיצָה וּנְתִינָה.
הגמרא משיבה: הפסוק קובע: "וכתב לה ספר כריתות, ונתן אותו בידה" (דברים כד:א), כלומר, דבר מה כשר כגט כאשר חסרים בו רק כתיבה ונתינה, למעט זה, קרן של פרה, שחסרים בו כתיבה, חיתוך ונתינה. מאחר שנדרש שלב נוסף של חיתוך כדי שיוכל לתת לה את הקרן לבדה, הקרן לא תהיה גט כשר, ולכן עליו לתת לה את הפרה.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר וְכוּ׳: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? דְּתַנְיָא: ״סֵפֶר״ – אֵין לִי אֶלָּא סֵפֶר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָתַב לָהּ״ – מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״סֵפֶר״? מָה סֵפֶר – דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְאֵינוֹ אוֹכֶל; אַף כׇּל דָּבָר – שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל.
§ המשנה לימדה כי רבי יוסי הגלילי אומר שאין כותבים גט על דבר חי, ולא על אוכל. הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי יוסי הגלילי? כפי שנלמד בברייתא: נאמר בתורה לגבי גט: "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד:א). מן המילה "ספר" הייתי למד רק שספר כשר; מניין אני למד שנכון לרבות את כל החפצים כחומרים כשרים שעליהם אפשר לכתוב גט? הפסוק אומר: "וכתב לה", מכל מקום, כלומר, אפשר לכתוב גט על כל סוג של משטח. אם כן, מהי משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר "ספר"? זה מלמד: כשם שספר אינו חי ואינו אוכל, כך גם גט אפשר לכתוב על כל דבר שאינו חי ואינו אוכל. משום כך רבי יוסי הגלילי פוסל גט שנכתב על בעל חיים.
וְרַבָּנַן – אִי כְּתִיב ״בְּסֵפֶר״, כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״סֵפֶר״ – לִסְפִירַת דְּבָרִים הוּא דַּאֲתָא.
הגמרא שואלת: וכיצד חכמים, החולקים וסוברים שאפשר לכתוב גט אפילו על בעל חיים או על אוכל, מפרשים את הפסוק? הם טוענים: אילו היה נכתב: וכתב לה בספר [besefer], אז היה הדבר כפי שאמרת, והיה הדבר מציין את סוג המשטח שעליו אפשר לכתוב את הגט. עכשיו, משנכתב: "ספר [sefer]", בא הדבר ללמד שנדרשת רק ספירת הדברים [sefirat devarim]. במילים אחרות, sefer אינו מתייחס למשטח שעליו צריך להיכתב הגט, אלא למהותו של הגט. הפסוק מלמד שהגט חייב להכיל תוכן מסוים.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וְכָתַב״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ ״בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף״ – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, אַקֵּישׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָיהּ: מָה הֲוָיָיה בְּכֶסֶף, אַף יְצִיאָה נָמֵי בְּכֶסֶף; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא ממשיכה: ומה עושים חכמים עם ביטוי זה בפסוק: "וכתב לה"? הגמרא משיבה: לשיטתם, ביטוי זה נצרך ללמד את העיקרון שאישה מתגרשת רק באמצעות כתיבה, כלומר, בגט, ואינה מתגרשת באמצעות נתינת כסף. היה אפשר שיעלה על דעתך לומר: יש להקיש יציאה מן הנישואין, כלומר גירושין, להוויה של נישואין, כלומר קידושין, ואומר שכשם שהוויה נעשית בנתינת כסף, כך אף יציאה מן הנישואין יכולה גם היא להיעשות בנתינת כסף. לכן, הTorah מלמדת אותנו: "וכתב לה"; גירושין יכולים לחול רק באמצעות גט כתוב.
וְאִידַּךְ – נָפְקָא לֵיהּ מִ״סֵּפֶר כְּרִיתוּת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבי יוסי הגלילי, מנין הוא דורש סברה זו? הוא דורש זאת מן הביטוי "ספר כריתות," המלמד שספר, כלומר מסמך כתוב, מפריד אותה מבעלה ולא דבר אחר מפריד אותה ממנו.
וְאִידָּךְ – מִיבְּעֵי לֵיהּ ״דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ״, כִּדְתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן״; ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ״; ״לְעוֹלָם״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. ״עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.
הגמרא שואלת: ומה אלה הסוברים כדעה האחרת, החכמים, כיצד הם מסבירים ביטוי זה? לשיטתם, הביטוי "ספר כריתות" נצרך ללמד שגט חייב להיות דבר הכורת כל קשר בינו לבינה, כפי שנלמד בברייתא: אם אדם אומר לאשתו: הרי זה גיטך, על מנת שלא תשתי לעולם יין, או על מנת שלא תלכי לעולם לבית אביך, אין זו כריתות, והגט אינו כשר. אם גט מטיל על האישה תנאי שקושר אותה לבעלה לצמיתות, הקשר שלה עם בעלה לא נכרת לחלוטין, וזהו תנאי מוקדם לגירושין. אבל אם הוא מטיל תנאי עד שלושים יום שיעברו, או לכל תקופה מוגבלת אחרת, זו כריתות. הגט כשר, שכן הקשר יסתיים לחלוטין בתום תקופת שלושים הימים.
וְאִידָּךְ – מִ״כָּרֵת–כְּרִיתוּת״.
הגמרא שואלת: והתנא האחר, רבי יוסי הגלילי, מנין הוא דורש שתנאי ללא נקודת סיום פוסל את הגירושין? מן העובדה שבמקום להשתמש במונח כרת, הפסוק משתמש במונח המורחב יותר כריתות. מאחר ששני המונחים מציינים ניתוק, השימוש במונח הארוך יותר מלמד אותנו שני דברים: גירושין יכולים לחול רק באמצעות כתיבה ולא באמצעות כסף, וגירושין דורשים ניתוק מוחלט.
וְאִידַּךְ – ״כָּרֵת–כְּרִיתוּת״ לָא דָּרְשִׁי.
והאחרים, החכמים, מה הם דורשים מכאן? הגמרא משיבה: הם אינם דורשים דבר מן ההרחבה של כרת ל־כריתות.
מַתְנִי׳ אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע. כְּתָבוֹ בִּמְחוּבָּר, תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ.
משנה:אין כותבין גט על דבר שהוא מחובר לקרקע. אם כתבו על דבר שהיה מחובר לקרקע, ולאחר מכן תלשו, חתמו, ונתנו לה, הרי זה כשר. רבי יהודה פוסל גט אלא אם כן כתיבתו וחתימתו נעשו כשהיה כבר תלוש.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל הַנְּיָיר הַמָּחוּק וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.
רבי יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין גט על נייר מחוק או על עור לא מעובד [דיפתרא], מפני שהכתיבה על משטחים אלה ניתנת לזיוף. וחכמים מכשירים גט שנכתב על אחד מן הדברים הללו.
גְּמָ׳ כְּתָבוֹ עַל הַמְחוּבָּר?! וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא ״אֵין כּוֹתְבִין״! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף.
גמרא: המשנה לימדה: אם כתב אותו על דבר שהיה מחובר לקרקע, ותלש אותו לפני שנתן לה, הרי זה כשר. הגמרא מקשה: והרי אמרת ברישא של המשנה שאין כותבין גט על דבר המחובר לקרקע? אמר רב יהודה אמר שמואל: דברי המשנה שאם דבר נתלש ונחתם הרי זה גט כשר נאמרו רק כששייר מקום לתורף של השטר. הוא לא כתב את כל הגט בעודו מחובר לקרקע. אלא כתב רק את הטופס של הגט. אולם שייר מקום לתורף של הגט, הכולל את שמות האיש והאישה, וכתב חלק זה רק לאחר שנתלש.
וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף – וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.
וכך אומר רבי אלעזר שרבי אושעיא אומר: וזהו מקרה שבו השאיר מקום לעיקרו של השטר. וכך אומר רבה בר בר חנה שרבי יוחנן אומר: וזהו כאשר השאיר מקום לעיקרו של השטר. וכל החכמים הללו סבורים שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, האומר: עדי המסירה של הגט מחילים את הגירושין. לא חתימות העדים על הגט הן שמאשרות אותו. אלא, הגירושין חלים על ידי מסירת השטר בפני עדים. לכן, הביטוי: "וכתב לה" (דברים כד, א), חייב להתייחס לכתיבת הגט ולא לחתימת העדים, וההגבלות הנלמדות מפסוק זה יחולו על כתיבת הגט, ולכן אין לכתוב את החלק העיקרי על דבר המחובר לקרקע.
וְהָכִי קָאָמַר: אֵין כּוֹתְבִין טוֹפֶס שֶׁמָּא יִכְתּוֹב תּוֹרֶף. כְּתָבוֹ לַטּוֹפֶס וּתְלָשׁוֹ, כְּתָבוֹ לַתּוֹרֶף וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר.
וזה מה שהמשנה אומרת: אין לכתוב אפילו את החלק הרגיל על דבר המחובר לקרקע מלכתחילה, שמא יכתוב גם את החלק העיקרי של המסמך בדרך זו. אולם, אם כתב את החלק הרגיל בעודו מחובר לקרקע, ואחר כך תלש אותו, כתב את החלק העיקרי, ונתן לה אותו, הרי הוא כשר.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״חָתְמוּ״ שָׁנִינוּ; וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי.
וריש לקיש אומר: אין להבין את המשנה בדרך זו, שבה הביטוי: וחתם עליו, מתייחס לכתיבת החלק העיקרי, שכן למדנו שחתמו עליו, והדבר מתייחס לחתימות העדים. והיא נשנית בהתאם לדעתו של רבי מאיר, שאומר כי עדי החתימה על גט הגירושין מחילים את הגירושין.
וְהָכִי קָאָמַר: אֵין כּוֹתְבִין תּוֹרֶף, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹם. כְּתָבוֹ לַתּוֹרֶף, תְּלָשׁוֹ, חֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר.
וזה מה שהמשנה אומרת: אין לכתוב את החלק העיקרי על דבר המחובר לקרקע משום גזירת חכמים, שמא הוא גם יחתים את העדים בעודו מחובר. אולם, אפילו אם כתב את החלק העיקרי בעודו מחובר, ואז תלש אותו, החתים עליו, ונתן לה אותו, הרי הוא כשר. לשיטת רבי מאיר, כאשר הפסוק אומר: "וכתב לה," הכוונה היא לשעה שהוא מחתים את הגט. לכן, מדין תורה, ההגבלה שלא יהיה מחובר בשעה שהוא כותב חלה רק על החתימה ולא על הכתיבה. חכמים גזרו שגם את החלק העיקרי של הגט לא יכתבו בעודו מחובר לקרקע, אך אם עבר על גזירה זו, הרי הוא כשר בדיעבד.
כְּתָבוֹ עַל חֶרֶס שֶׁל עָצִיץ נָקוּב – כָּשֵׁר, דְּשָׁקֵיל לֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלַהּ. עַל עָלֶה שֶׁל עָצִיץ נָקוּב; אַבָּיֵי אָמַר: כָּשֵׁר, וְרָבָא אָמַר: פָּסוּל. אַבָּיֵי אָמַר כָּשֵׁר –
§ בהקשר לדיון זה, הגמרא מזכירה כמה הלכות המושפעות מכך שפריטים מחוברים לקרקע או מנותקים ממנה. אם כתב את גט הגירושין על החרס של עציץ נקוב [atzitz], הנחשב כמחובר לקרקע, הרי זה כשר, שכן הוא יכול ליטול את העציץ הזה ולתתו לה. אולם אם כתב אותו על עלה של צמח הגדל בעציץ נקוב, מהי ההלכה? אביי אומר: הרי זה כשר. ורבא אומר: הרי זה פסול. הגמרא מבהירה את מחלוקתם בפירוט: אביי אומר שהוא כשר
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria