״וּמָה אִילּוּ עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁמָּרְדָה עַל בַּעְלָהּ – הֲלֹא אוֹכְלִים בִּתְרוּמָה; וְזֶה – אֵינוֹ אוֹכֵל״ –
ועוד אמר רבי מאיר לחכמים: ומה היה אילו היה עבדו של כהן, שברח מאדונו, או אשתו של כהן שמרדה בבעלה, האם אין הם מותרים לאכול תרומה, אף על פי שלא את התרומה השייכת לאדון או לבעל? הם מותרים לאכול תרומה. אבל זה העבד ששוחרר אינו רשאי לאכול תרומה כלל, אפילו תרומה השייכת לכהנים אחרים. ברור אפוא שהשחרור הוא לרעתו.
שַׁפִּיר קָאָמַר לְהוּ! אָמַר רָבָא: הַיְינוּ דְּקָא מַהְדְּרִי לֵיהּ בְּמַתְנִיתִין: מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ. דְּאִי בָּעֵי, שָׁקֵיל אַרְבָּעָה זוּזֵי מִיִּשְׂרָאֵל וּפָסֵיל לֵיהּ כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ.
הגמרא שואלת: אם כן, אז רבי מאיר אומר ומשיב היטב לחכמים. כיצד החכמים משיבים לטענתו? רבא אמר: כך הם השיבו ואמרו לו במשנה: האדון יכול לפסול את עבדו מלאכול תרומה בכל מקרה, מפני שהוא קניינו של אדונו. משמעותה של אמירה זו היא כך: שכן, אם האדון רוצה לפסול את עבדו מלאכול תרומה לאחר שברח, הוא יכול לקחת ארבעה דינרים מכל ישראלי בתמורה לעבד, ובכך הוא פוסל אותו מלאכול תרומה בכל מקום שהוא נמצא.
וּלְרַבִּי מֵאִיר – תִּינַח עֶבֶד כֹּהֵן, עֶבֶד יִשְׂרָאֵל מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִידוֹ מִשִּׁפְחָה כְּנַעֲנִית.
הגמרא שואלת: ולפי שיטתו של רבי מאיר, הסברו מסתדר היטב בנוגע לעבדו של כהן ששחרורו גורם לו להיפסל מלאכול תרומה, ולכן אפשר לטעון ששחרורו הוא לרעתו. אולם בנוגע לעבדו של ישראל, מה ניתן לומר? רבי שמואל בר רב יצחק אומר: השחרור הוא אף לרעתו של עבדו של ישראל, מפני שבשחרורו אדונו גורם לו לאבד את האפשרות לקיים יחסי אישות עם שפחה כנענית. עד שלב זה היה מותר לו לקיים יחסי אישות עם שפחה כנענית, אך משעה שהוא משתחרר נשים אלו אסורות עליו.
אַדְּרַבָּה, הֲרֵי הוּא מַתִּירוֹ בְּבַת חוֹרִין! עַבְדָּא בְּהֶפְקֵירָא נִיחָא לֵיהּ – זִילָא לֵיהּ, שְׁכִיחָא לֵיהּ, פְּרִיצָה לֵיהּ.
הגמרא מעלה קושי: אדרבה, בשחרורו האדון הופך זאת למותר לו לקיים יחסי מין עם אישה בת חורין. הגמרא משיבה: במקרה של עבד, חיי פריצות עדיפים לו. לכן, הוא מעדיף שתהיה לו הזכות לקיים יחסי מין עם שפחה כנענית, שכן היא שפלה בעיניו, היא מצויה לו, היא מותרת לו ללא הגבלה. אף אחד מן התיאורים הללו אינו חל על אישה יהודייה, ולכן הוא מפסיד את ההנאה שהיה יכול לקבל מן ההיתר לקיים יחסי מין עם שפחה כנענית. לפיכך, רבי מאיר סבור ששחרורו הוא לרעתו.
מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, שְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. ״תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי״, וּמֵת – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.
משנה: במקרה של מי שאומר: תנו גט זה לאשתי, או: תנו שטר שחרור זה לעבדי, ולאחר מכן הוא מת, אין נותנים אותו לאחר מותו. הטעם לכך הוא שגיטי נשים ושטרי שחרור צריכים להימסר על ידי הבעל או האדון. משמת, שוב אין אפשרות למסור את המסמך, וגם השליחות שמינה לצורך זה בטלה. אולם אם אמר: תנו מאה דינר לפלוני, ולאחר מכן הוא מת, אכן נותנים למקבל את הכסף לאחר מותו.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בְּקֶרֶן זָוִית.
גמרא:רב יצחק בר שמואל בר מרתא אומר בשם רב: ופסיקה זו, שנותנים את מאה הדינרים לאחר מות הבעלים, היא ההלכה רק כאשר אותם דינרים מונחים בערימה ומוצבים בקרן זווית בזמן הציווי.
בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבָרִיא, כִּי צְבוּרִין מַאי הָוֵי? הָא לָא מְשַׁךְ! וְאֶלָּא בִּשְׁכִיב מְרַע, מַאי אִירְיָא צְבוּרִין? כִּי אֵין צְבוּרִין נָמֵי, דְּהָא קַיְימָא לַן דְּדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע – כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִין דָּמוּ!
הגמרא שואלת: במה אנו עוסקים? אם נאמר שאנו עוסקים באדם בריא שמורה לאחרים לתת מאה דינרים, אם כן כאשר הם צבורים, מה בכך? הרי המקבל לא משך את הכסף, וצריך לעשות מעשה קניין כדי לזכות במיטלטלין. אלא, אמור שאנו עוסקים באדם שכיב מרע, שבמקרה כזה די בהוראות בעל פה. אולם אם כך הוא, מדוע הלכה זו חלה דווקא כאשר הכסף צבור? היה צריך להיות כך גם כאשר המטבעות אינם צבורים, שכן אנו קובעים שדבריו של שכיב מרע המחלק את נכסיו נחשבים כאילו נכתבו ונמסרו. אם כן, לא היה צריך להיות הכרחי שום מעשה קניין אחר.
אָמַר רַב זְבִיד: לְעוֹלָם בְּבָרִיא, וְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב – דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לוֹ לִפְלוֹנִי״, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה.
רב זביד אומר: למעשה, המשנה עוסקת באדם בריא, והלכה זו היא בהתאם למה שרב הונא אומר שרב אומר. כפי שרב הונא אומר שרב אומר: לגבי מי שאומר לחברו: יש לי מאה דינרים ברשותך; תן אותם לפלוני, אם הדבר נעשה במעמד כל שלושתם, אותו אדם שלישי קנה אותם. סוג קניין זה חל רק על כסף הדומה לפיקדון, למשל כסף צבור.
רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם בִּשְׁכִיב מְרַע, וּכְאִידַּךְ דְּרַב – דְּאָמַר רַב: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי מִנְּכָסַי״; ״מָנֶה זֶה״ – נוֹתְנִין, ״מָנֶה״ סְתָם – אֵין נוֹתְנִין,
רב פפא אמר: למעשה, המשנה עוסקת באדם השוכב על ערש דווי, והיא בהתאם להלכה אחרת של רב, שכן רב אומר: לגבי אדם השוכב על ערש דווי שאמר: תנו מאה דינרים לפלוני מנכסיי, ההלכה תלויה בלשונו המדויקת. אם אמר: תנו לו מאה דינרים אלו, כשהכסף נמצא במקום מסוים, נותנים לו את הכסף. אולם אם אמר רק: מאה דינרים, ללא פירוט, אין נותנים לו אותם.
חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מָנֶה קָבוּר קָאָמַר.
מדוע אין נותנים את מאה הדינרים אם הוא לא הוסיף פירוט נוסף? אנו חוששים שאולי הוא דיבר על מאה דינרים טמונים. במילים אחרות, ייתכן שהוא התכוון למאה דינרים מסוימים שמיקומם אינו ידוע, ולא התכוון לתת לו כסף אחר כלשהו. משום כך, רב מסביר שהמשנה עוסקת בכסף המונח בערימה במקום מוגדר, שאליו מי שנותן את ההוראה מתייחס במפורש.
וְהִלְכְתָא: לִקְבוּרָה לָא חָיְישִׁינַן. רַב פָּפָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב זְבִיד?
הגמרא מעירה: וההלכה היא שאין אנו חוששים למאה דינרים טמונים, כלומר, ההלכה אינה בהתאם לדעתו של רב. הגמרא שואלת: מה הטעם שרב פפא לא אמר הסבר שהוא בהתאם לזה של רב זביד בנוגע לאמירתו של רב?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria