הגמרא מסבירה: ייתכן שאפילו התנא הראשון סובר בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, שהעדים הרואים את מסירתו הם המחילים את הגירושין, והוא אינו חולק על רבי שמעון בנקודה זו. אלא, ההבדל בין התנא הראשון לבין רבי שמעון נוגע למקרה שבו החתימות על הגט הן שמות נוכריים מובהקים [muvhakin]. התנא הראשון סובר שאף על פי שהגט כשר אם נמסר בפני עדים כשרים, תמיד קיים חשש שמא הוא נמסר בפני אותם עדים נוכריים שחתמו עליו. לכן, הוא נפסל מדברי חכמים. לעומת זאת, רבי שמעון סובר שאם היו בו שמות השייכים בבירור לנוכרים, אפשר להניח שהגט נמסר בפני שני עדים כשרים, ולכן הוא כשר.

הגמרא מעלה קושי נוסף: אבל ההלכה של חזרה חלה מדין תורה, שכן לפי שיטתו של רבי מאיר הבעל יכול לחזור בו מהוראתו לתת את גט הגירושין, והאדון יכול לחזור בו מהוראתו לתת את שטר השחרור מדין תורה, ובכך לבטל את השליחות. ואף על פי כן הברייתאמלמדת זאת בין הדרכים שבהן גיטי גירושין שווים לשטרי שחרור. מכאן עולה שהתנא אינו מבחין בין מקרה שחל מדין תורה לבין מקרה שחל מדברי חכמים.

אלא, הגמרא חוזרת בה מן ההסבר הקודם ומעדיפה את ההסבר הבא: כאשר הברייתא מלמדת את הדרכים שבהן השניים שווים, היא מלמדת רק עניין שאינו נוהג לגבי ההלכות של קידושין; אולם אינה מלמדת עניין שנוהג לגבי ההלכותשל קידושין.

הגמרא מקשה: אך חזרה עצמה חלה גם לגבי קידושין, שכן מי ששלח שטר קידושין ביד שליח יכול לחזור בו. אומרת הגמרא: דין ההלכה של שליחות במקרה של קידושין אינו זהה לזה של גירושין, שכן יש הבדל לגבי שליחות שנעשית כדי להחיל דבר נגד רצונו של המקבל. אם אדם מינה שליח לדבר שהמקבל אינו רוצה בו, כגון לקדש אישה בעל כורחה או לשחרר עבד בעל כורחו, כמו לגבי גירושין, הרי זו שליחות תקפה, שכן אין צורך לתת גט בהסכמת האישה, אך לגבי קידושין אין זו שליחות תקפה, שכן אישה מתקדשת רק בהסכמתה.

משנה:כל שטר שיש עליו עד כותי חתום פסול, חוץ מגיטי נשים ושטרי שחרור עבדים. מעשה אירע שהביאו גט לפני רבן גמליאל בכפר עותנאי, והיו עדיו עדי כותים, והכשירו.

גמרא: הגמרא שואלת: של מי הדעה המובעת במשנה? אין זו לא דעתו של התנא הראשון, ולא דעתו של רבי אלעזר, ולא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, המובא בברייתא שלהלן.

כפי שנלמד בברייתא (תוספתא, פסחים א:טו): המצה של שומרוני מותרת בפסח, שכן אין לחשוש שמא החמיצה, ואדם יוצא בה ידי חובתו לאכול מצהבלילה הראשון של פסח. רבי אלעזר אוסר את אכילת המצה של שומרוני מפני שהשומרונים אינם בקיאים בפרטי המצוות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אדרבה, לגבי כל מצווה שהשומרונים קיבלו ואימצו, הם מדקדקים בקיומה יותר מאשר יהודים.

הגמרא מפרטת: דעתו של מי מובעת במשנה? אם זו דעתו של התנא הראשון בברייתא, אזי אפילו מסמכים אחרים צריכים להיות כשרים כאשר הם חתומים בידי עדים שומרונים. בכך שפסק שאפשר לצאת ידי חובה במצת שומרונים, תנא זה סבור לכאורה שמעמדם של השומרונים זהה לזה של היהודים. אם כן, זה צריך להיות מעמדם גם לעניין עדותם על כל מסמך. אם הדעה במשנה היא דעתו של רבי אלעזר, המביע את החשש שהשומרונים אינם בקיאים היטב בפרטי המצוות, הרי שהם לא צריכים להיות כשרים לחתום אפילו על גט.

ואם הדעה במשנה היא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, ההלכה צריכה להיות תלויה בשיקול הבא: אם הם מאמצים ומקבלים את המצווה הקשורה לנושא המסמך, אפילו לגבי מסמכים אחרים עדותם צריכה להיות כשרה; אם אינם מאמצים ומקבלים את המצווה הקשורה לנושא המסמך, אין להכשירם לחתום אפילו על גט.

ואם תאמר שהדעה במשנה היא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, והכותים מקבלים עליהם מצווה זו של גיטי נשים, אבל הם אינם מקבלים עליהם מצווה זו הנוגעת לנושא שאר השטרות, אם כן, מדוע גט כשר דווקא במקרה שבו רק עד כותי אחד חתום עליו? כך היה הדין אפילו אם שני עדים כותים חתמו על הגט גם כן. מדוע, אם כן, אומר רבי אלעזר: חכמים הכשירוהו רק כאשר יש עד כותי אחד בלבד החתום על הגט?

הגמרא משיבה: למעשה, הדעה המובעת במשנה היא דעתו של רבי אלעזר, וככלל, אין לסמוך על עדותו של שומרוני בשטר. והמשנה עוסקת במקרה שבו יהודי חתם על השטר באחרונה,