הגמרא מסבירה: רב חיננא סבור שמן העובדה שהסיפא של המשנה נשנתה בהתאם לדעתו של רבי מאיר, ניתן להסיק שהרישא נשנתה כמו כן בהתאם לדעתו של רבי מאיר. אך למעשה אין הדבר כן: הסיפא היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר, ואילו הרישא היא בהתאם לדעתם של חכמים.

למדנו במשנה: מותר להעביר חפצים ברשות הרבים כאשר הוא עומד ברשות היחיד, ובלבד שלא יישא אותם מעבר לארבע אמות ברשות הרבים. הגמרא מסיקה: לימוד זה מלמד שאם נשא אותם מעבר לארבע אמות, הוא חייב להביא קרבן חטאת. הגמרא שואלת: האם נאמר שפסיקה זו תומכת בדעתו של רבא, שכן רבא אמר: לגבי מי שנושא חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות ועד סוף אותן ארבע אמות, אפילו אם נשאו מעל ראשו, כלומר, הגביה את החפץ מעל ראשו כך שעבר דרך מקום פטור, הוא בכל זאת חייב על הוצאה של ארבע אמות ברשות הרבים. אף כאן, אף על פי שהוא עומד ברשות היחיד מוגבהת ונושא את החפץ באותו גובה, הוא עדיין חייב.

הגמרא דוחה טענה זו: האם המשנה מלמדת שאם הוא נשא את החפץ מעבר לארבע אמות הוא חייב להביא קורבן חטאת? אולי כוונת המשנה היא: אם הוא נשא את החפץ מעבר לארבע אמות, הוא פטור מהבאת קורבן חטאת, אך הדבר בכל זאת אסור מדברי חכמים לעשות כן.

יש אומרים נוסח אחר של הדיון הקודם: ההסקה הראשונית של הגמרא הייתה למעשה שאם הוא נשא את החפץ מעבר לארבע אמות, הוא פטור מהבאת קרבן חטאת, אבל הדבר אסור מגזירת חכמים לעשות כן. הגמרא שואלת: אם כן, נאמר שזו הפרכה מכרעת לשיטתו של רבא, שכן רבא אמר: לגבי מי שנושא חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות ועד סוף אותן ארבע אמות, אפילו אם נשאו מעל ראשו, הוא חייב. הגמרא דוחה הצעה זו: וכי המשנה מלמדת שאם העבירו מעבר לארבע אמות הוא פטור, אבל אסור לעשות כן? שמא התנא מתכוון שאם נשא אותו מעבר לארבע אמות, הוא חייב להביא קרבן חטאת.

המשנה קובעת: אדם אינו רשאי לעמוד ברשות היחיד ולהטיל מים או לירוק לרשות הרבים. רב יוסף אמר: מי שהטיל מים או ירק בדרך זו חייב להביא קרבן חטאת.

הגמרא מעלה קושי: אך כדי שמעשה הוצאה ייחשב למלאכה אסורה בשבת הכרוכה בחיוב, נדרש שהעקירה וההנחה של החפץ ייעשו מעל גבי שטח של ארבעה על ארבעה טפחים, השיעור המזערי של חשיבות לעניין הלכות הוצאה בשבת. ואילו כאן אין זה כך, שכן פיו של אדם, שממנו יוצא הרוק, אינו בגודל ארבעה על ארבעה טפחים.

הגמרא משיבה: כוונתו של אדם מחשיבה אותו למקום בעל חשיבות, כלומר, מאחר שבוודאי הוא מחשיב את פיו למקום חשוב, הוא נחשב כמקום שגודלו ארבעה על ארבעה טפחים. שאם לא תאמר כן, שגודל המקום אינו הקריטריון היחיד, אלא שגם מחשבתו של אדם יכולה לקבוע מקום כחשוב, יש קושי עם אותו דבר שאמר רבא: אם אדם זרק חפץ והוא נחת בפיו של כלב או בפיו של כבשן, הוא חייב להביא קרבן חטאת. והרי אנו צריכים שהחפץ יהיה מונח על מקום של ארבעה על ארבעה טפחים? והרי זה אינו המקרה כאן.

אלא, כוונתו של האדם להשליך את החפץ לתוך פי הכלב מחשיבה אותו למקום בעל חשיבות. אף כאן, כוונתו מחשיבה את פיו שלו למקום בעל חשיבות.

רבא העלה דילמה: אם אדם אחד עומד ברשות היחיד, ופתח איברו הזכרי נמצא ברשות הרבים, והוא מטיל מים, מהי ההלכה? כיצד יש להתייחס למקרה זה? האם אנו הולכים אחר המקום שממנו השתן נעקר מן הגוף, כלומר השלפוחית, שנמצאת ברשות היחיד? או האם אנו הולכים אחר נקודת הפליטה הממשית של השתן מן הגוף, ומכיוון שהשתן יוצא מגופו דרך פתח איברו שברשות הרבים, לא נעברה כל איסור? מאחר שדילמה זו לא הוכרעה, הגמרא מסיקה: תעמוד בלא הכרעה.

המשנה קובעת: וכן, אדם אינו רשאי לירוק מרשות אחת לחברתה. רבי יהודה אומר: משעה שרוקו של אדם נאסף בפיו, אסור לו להלך ארבע אמות ברשות הרבים עד שיסירנו. הגמרא שואלת: האם הוראה זו מלמדת שאסור לעשות כן אפילו אם לא הפך את הרוק בפיו, כלומר, לאחר שהעלה את הרוק אך לפני שגלגל אותו בפיו כהכנה לירוק אותו החוצה?

האם לא למדנו במשנה את ההלכה של מי שאכל תאנה יבשה של תרומה בידיים לא נטולות? לפי דין תורה, רק אוכל שבא במגע עם משקה מוכשר לקבל טומאה, ועל תאנה זו מעולם לא נפל שום משקה. משמעות העובדה שידיו אינן נטולות היא שלפי דין חכמים, ידיים לא נטולות הן בדרגת טומאה שנייה ולכן פוסלות את התרומה. אם אדם זה הכניס את ידו לפיו כדי להוציא צרור, רבי מאיר מחשיב את התאנה היבשה לטמאה, שכן הוכשרה לקבל טומאה על ידי הרוק שבפיו של האדם, ולאחר מכן נטמאה כשנגעה בה ידו הלא נטולה. ורבי יוסי מחשיב את התאנה לטהורה, שכן הוא סבור שרוק שעדיין נמצא בפיו של אדם אינו נחשב למשקה שמכשיר אוכל לקבל טומאה; הרוק עושה זאת רק לאחר שיצא מן הפה.

רבי יהודה אומר שיש הבחנה בין המקרים: אם הוא הפך את הרוק בפיו, הרי הוא כרוק שנתלש ממקומו, ולכן מעמדו ההלכתי הוא של משקה, ומשמעות הדבר היא שהתאנה טמאה. אולם אם הוא עדיין לא הפך את הרוק בפיו, התאנה טהורה. מכאן עולה שלדעת רבי יהודה, רוק שעדיין לא נהפך בפיו של אדם אינו נחשב כתלוש.

רבי יוחנן אמר: הייחוס של הדעות הפוך, שכן הדעה המיוחסת לרבי יהודה היא למעשה של תנא אחר, בעוד שרבי יהודה עצמו סבור שהתאנה טמאה טומאה פולחנית בכל אחד מן המקרים.

ריש לקיש אמר: למעשה, אין להפוך את הדעות, ואת הסתירה הנראית לעין ניתן ליישב בהתאם לנוסח המקורי של הטקסט: במה אנו עוסקים כאן במשנה? אנו עוסקים בליחה שלו שנפלטת באמצעות שיעול.

הגמרא מעלה קושי על יישוב זה. האם לא שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: אם הליחה של אדם נתלשה, אסור לו ללכת עמה ארבע אמות ברשות הרבים כשהיא בפיו? וכי אין זה המקרה שההלכה הזאת מתייחסת לרוק שנתלש? הגמרא דוחה טענה זו: לא, פסיקה זו חלה רק על הליחה של אדם שנתלשה. הגמרא מעלה קושי: האם לא שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: אם הליחה של אדם נתלשה, וכן, אם רוקו נתלש, אסור לו ללכת ארבע אמות ברשות הרבים לפני שירוק אותו, אפילו אם עדיין לא הפך אותו. אלא ברור כפי שענינו מתחילה, שיש להפוך את הדעות במשנה לגבי רוק וטומאה.

משהוזכר הליחה, הגמרא מביאה לימוד קשור: ריש לקיש אמר: מי שפלט ליחה בפני רבו נהג בדרך של חוסר כבוד והוא חייב בעונש מיתה בידי שמים, כפי שנאמר: "כל משנאי אהבו מות" (משלי ח, לו). אל תקרא אותו: "משנאי [mesanai]"; אלא, קרא אותו כך: "העושים עצמם שנואים [masniai] עליי," כלומר, אלה שעושים את עצמם שנואים על ידי פליטה כזו.

הגמרא מביעה תמיהה על פסיקה זו: וכי אין הוא עושה כן שלא מרצונו, שהרי איש אינו משתעל ופולט ליחה מבחירה; מדוע יש לראות בכך עבירה? הגמרא משיבה: אנו עוסקים כאן במי שהייתה לו ליחה בפיו וירק אותה החוצה, כלומר, מי שהייתה לו אפשרות לצאת מלפני אדונו ולירוק בחוץ.

משנה:אדם רשאי לעמוד ברשות היחיד ולהוציא את ראשו ולשתות ברשות הרבים, וכן רשאי הוא לעמוד ברשות הרבים ולשתות ברשות היחיד, רק אם מכניס את ראשו ורוב גופו לתוך הרשות שבה הוא שותה. וכן הדין חל בגת, כפי שיתבאר בגמרא.

גמרא: הגמרא מביעה תמיהה על המשנה: נראה כי הרישא, כלומר, המשנה הקודמת, היא בהתאם לדעת חכמים, הסבורים שאדם הנמצא ברשות אחת רשאי לטלטל חפצים ברשות אחרת, ואילו הסיפא, כלומר, משנה זו, היא בהתאם לדעת רבי מאיר, הסבור שאסור לאדם הנמצא ברשות אחת לטלטל חפצים ברשות אחרת.

רב יוסף אמר: משנה זו מתייחסת לחפצים שאדם צריך להם, והפסיקה מקובלת על הכול. במקרה זה, אפילו החכמים מודים שאסור לטלטל חפצים ברשות אחרת, שמא ימשוך אדם בהיסח הדעת את החפצים אליו ובכך יעבור על איסור מן התורה.

הועלתה דילמה לפני החכמים: אם אחד מן התחומים הוא כרמלית, מהי ההלכה? אמר אביי: מקרה זה שווה לאותו מקרה, כלומר, במצב זה כרמלית נשלטת על ידי אותה הלכה החלה על תחום המוגדר על פי דין תורה. כשם שהחכמים אסרו על מי שנמצא ברשות היחיד לשתות מרשות הרבים ולהפך, כך גם אסרו על מי שנמצא בכרמלית לשתות באותו אופן. אמר רבא: כיצד אפשר לומר כך? האיסור לטלטל אל כרמלית או ממנה הוא עצמו גזירה דרבנן. והאם נמשיך אפוא לגזור גזירה כדי למנוע הפרה של גזירה אחרת?

אביי אמר בהסבר לדעתו: מנין אני אומר אתההלכה הזאת? מן העובדה ששנינו במשנה: