כְּדֵי עִיסּוֹתֵיכֶם, וְכַמָּה עִיסּוֹתֵיכֶם? כְּדֵי עִיסַּת הַמִּדְבָּר. וְכַמָּה עִיסַּת הַמִּדְבָּר?
מהי כמות הבצק שממנה יש להפריש חלה? שיעור "עריסותיכם". וכמה הוא "עריסותיכם"? שיעור זה לא פורש בפסוק. הגמרא משיבה: זהו כשיעור עיסת המדבר. הגמרא שבה ושואלת: וכמה היא עיסת המדבר?
דִּכְתִיב: ״וְהָעוֹמֶר עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הוּא״. מִכָּאן אָמְרוּ, שִׁבְעָה רְבָעִים קֶמַח וָעוֹד חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה שֶׁל יְרוּשַׁלְמִית, שֶׁהֵן חֲמִשָּׁה שֶׁל צִיפּוֹרִי.
הגמרא משיבה: התורה קובעת שהמן, בצק המדבר, היה "עומר לגולגולת" (שמות טז:טז). פסוק מאוחר יותר מפרט את המידה הזאת, כפי שנכתב: "והעומר עשירית האיפה הוא" (שמות טז:לו). איפה היא שלוש סאה, שהן שמונה עשר קב או שבעים ושניים לוג. עומר הוא עשירית ממידה זו. מכאן, מן החשבון הזה, אמרו חכמים שבצק שהוכן משבעה רבעים של קב של קמח ויותר חייב בחלה. זה שווה לשישה רבעי-קב במידת ירושלים, שהם חמישה רבעי-קב במידת ציפורי.
מִכָּאן אָמְרוּ: הָאוֹכֵל כְּמִדָּה זוֹ — הֲרֵי זֶה בָּרִיא וּמְבוֹרָךְ. יָתֵר עַל כֵּן — רַעַבְתָן. פָּחוֹת מִכָּאן — מְקוּלְקָל בְּמֵעָיו.
מכאן גם אמרו החכמים: מי שאוכל בערך שיעור זה בכל יום, הרי הוא בריא, שכן הוא מסוגל לאכול סעודה ראויה; וגם הוא מבורך, שכן אינו גרגרן הזקוק ליותר. מי שאוכל יותר מכך הוא גרגרן, ואילו מי שאוכל פחות מכך מעיו מקולקלים ועליו לדאוג לבריאותו.
מַתְנִי׳ אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, כׇּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לְמִרְפֶּסֶת. פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר.
משנה: אם גם דיירי הבתים הפתוחים ישירות אל חצר וגם דיירי הדירות הפתוחות אל מרפסת שממנה מדרגות יורדות אל אותה חצר שכחו ולא עשו עירוב ביניהם, כל דבר שבחצר שגובהו עשרה טפחים, כגון תל או עמוד, הרי הוא חלק מן המרפסת. דיירי הדירות הפתוחות אל המרפסת רשאים להעביר חפצים מדירותיהם אל התל או העמוד וממנו. כל עמוד או תל שהוא נמוך משיעור זה הוא חלק מן החצר.
חוּלְיַית הַבּוֹר וְהַסֶּלַע, גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים — לַמִּרְפֶּסֶת, פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר.
הלכה דומה חלה על סוללה המקיפה בור או סלע: אם הסוללות המקיפות בור או סלע הן בגובה עשרה טפחים, הן שייכות למרפסת; ואם הן נמוכות מכך, מותר להשתמש בהן רק לבני החצר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּסְמוּכָה, אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת — אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לֶחָצֵר. וְאֵיזוֹ הִיא סְמוּכָה — כׇּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים.
באיזה מקרה נאמרו דברים אלה, ההלכה שכל דבר שגבוה מעשרה טפחים שייך למרפסת, נאמרה? כאשר התל או הסוללה קרובים למרפסת. אבל במקרה שבו הסוללה או התל רחוקים ממנה, אפילו אם הם גבוהים עשרה טפחים, זכות השימוש בסוללה או בתל היא של בני החצר. ומה נחשב קרוב? כל דבר שאינו מרוחק ארבעה טפחים מן המרפסת.
גְּמָ׳ פְּשִׁיטָא, לָזֶה בְּפֶתַח וְלָזֶה בְּפֶתַח — הַיְינוּ חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת.
גמרא: הגמרא מעירה: מובן מאליו שאם דיירי שתי חצרות עשו עירובין נפרדים, ולדיירי שתי החצרות יש גישה נוחה לאזור מסוים, דיירי חצר זו דרך פתח, ודיירי חצר ההיא דרך פתח אחר, הרי זה דומה למקרה של חלון בין שתי חצרות. אם הדיירים לא עשו עירוב משותף, השימוש בחלון זה אסור על דיירי שתי החצרות.
לָזֶה בִּזְרִיקָה וְלָזֶה בִּזְרִיקָה — הַיְינוּ כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת. לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל — הַיְינוּ חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת.
ניכר באופן דומה שאם מקום יכול לשמש את דיירי חצר זו בלבד על ידי זריקת חפץ אליו ואת דיירי חצר ההיא בלבד על ידי זריקה, אך אין הוא ראוי לשימוש נוח לאלה ולאלה, הרי זהו כמקרה של כותל בין שתי חצרות. אם יש כותל בין שתי חצרות, אין להשתמש בו לא לזו ולא לזו. וכן, אם מקום יכול לשמש את דיירי חצר זו בלבד על ידי הורדת חפץ אליו ואת דיירי חצר ההיא על ידי מעשה דומה של הורדה, הרי זה דומה להלכה של בור בין שתי חצרות, שאין דיירי אף אחת מן החצרות רשאים להשתמש בו.
לָזֶה בְּפֶתַח וְלָזֶה בִּזְרִיקָה — הַיְינוּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב נַחְמָן. לָזֶה בְּפֶתַח וְלָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל — הַיְינוּ דְּרַב שֵׁיזְבִי אָמַר רַב נַחְמָן.
ניכר גם כן שבמקום שניתן להשתמש בו בנוחות על ידי דיירי חצר זו דרך פתח אך דיירי אותה חצר יכולים להשתמש בו רק על ידי זריקה של חפץ אליו, זהו לפי פסיקתו של רבה בר רב הונא, שאמר כי רב נחמן אמר: מקום זה מותר לשימוש רק לאלה שיש להם גישה לאזור דרך פתח. וכן, מקום שניתן להשתמש בו בנוחות על ידי דיירי חצר זו דרך פתח אך דיירי אותה חצר יכולים להשתמש בו רק על ידי הורדה של חפץ אליו, זהו לפי פסיקתו של רב שיזבי, שאמר שרב נחמן אמר: מקום זה מותר לשימוש רק לאלה שיש להם גישה נוחה אליו.
לָזֶה בְּשִׁלְשׁוּל וְלָזֶה בִּזְרִיקָה, מַאי?
הפסיקה בכל אחד מהמקרים הנזכרים לעיל ברורה. מהי ההלכה בנוגע למקום שהדיירים של חצר זו יכולים להשתמש בו רק על ידי הורדת חפץ אליו, ואילו הדיירים של אותה חצר יכולים להשתמש בו רק על ידי זריקת חפץ עליו? במילים אחרות, אם שטח נמוך מחצר אחת אך גבוה מן האחרת, כך שלשום קבוצת דיירים אין גישה נוחה אליו, מי מהם זכאי להשתמש בו?
אָמַר רַב: שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁבְּשִׁלְשׁוּל. שֶׁלָּזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת, וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה, וְכׇל דָּבָר שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָזֶה בְּנַחַת וְלָזֶה בְּקָשֶׁה — נוֹתְנִים אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת.
רב אמר: אסור לשתי קבוצות הדיירים להשתמש בו. מאחר שהשימוש בשטח אינו נוח במידה שווה לדיירי שתי החצרות, נשמרות להן זכויות שוות בו, והן אוסרות זו על זו את השימוש. ושמואל אמר: השימוש בשטח ניתן לאלה שיכולים להגיע אליו על ידי הורדה, שכן קל להם יחסית להוריד אליו חפצים, ולכן השימוש בו יותר נוח; ואילו לאחרים, שחייבים לזרוק אליו, השימוש בו יותר קשה. ויש עיקרון בנוגע לשבת: כל דבר שהשימוש בו נוח לאחד הצדדים ויותר קשה לאחר הצדדים, נותנים אותו לאותו אחד שהשימוש שלו בו נוח.
תְּנַן: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מִרְפֶּסֶת שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ, כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים — לַמִּרְפֶּסֶת, פָּחוֹת מִכָּאן — לֶחָצֵר.
כדי להכריע בין שתי הדעות הללו, הגמרא מנסה להביא ראיה מן המשנה: אם דיירי בתים הפתוחים ישירות אל חצר, ודיירי דירות הפתוחות אל מרפסת שממנה מדרגות יורדות אל אותה חצר, שכחו ולא עשו עירוב ביניהם, כל דבר שבחצר שגובהו עשרה טפחים שייך למרפסת, ואילו כל דבר שגובהו פחות מכך שייך לחצר.
קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מַאי מִרְפֶּסֶת —
הגמרא מסבירה תחילה: היה יכול לעלות על דעתך לומר: מהי משמעות המרפסת המוזכרת במשנה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria