ומי שאמר ארבעה טפחים סובר שהמבוי נחשב כאילו הוא סתום מן הקצה הפנימי של הקורה, ולפיכך אסור להשתמש בשטח שמתחת לקורה . מאחר שהשטח שמתחת לקורה אינו חלק מן המבוי, נדרשת הבחנה משמעותית, כלומר של ארבעה טפחים, בתוך המבוי עצמו.

הגמרא דוחה הסבר זה: לא, הכול מסכימים שמותר להשתמש בשטח שמתחת לקורה, והם נחלקו בעניין זה: מר זה, רב יוסף, סבור שקורה במבוי משמשת כהיכר המבדיל את המבוי מרשות הרבים, ולפיכך די בטפח אחד, שכן אפילו טפח אחד הוא היכר מספיק. ואילו מר זה, אביי, סבור שקורה משמשת כמחיצה, ומחיצה אינה מועילה לשטח של פחות מארבעה טפחים. העיקרון של פי תקרה יורד וסותם את המבוי אינו חל אם הקורה גבוהה מעשרים אמה. כדי שתיחשב למחיצה, צריכים להיות לפחות ארבעה טפחים שגובהם פחות מעשרים אמה מתחת לקורה.

הגמרא מציעה הסבר חלופי: ואם תרצה, אמור במקום זאת שכולם מסכימים כי קורה משמשת כסימן היכר, וכאן הם נחלקים בנוגע ליחס שבין סימן היכר למטה, כלומר, השטח המוגבה של המבוי, לבין סימן היכר למעלה, כלומר, הקורה. חכם זה, רב יוסף, סבור כי אומרים אנו שההלכה החלה על סימן ההיכר למטה היא כמו ההלכה החלה על סימן ההיכר למעלה, וטפח אחד מספיק. ואילו חכם זה, אביי, סבור כי אין אנו אומרים שההלכה החלה על סימן ההיכר למטה היא כמו ההלכה החלה על סימן ההיכר למעלה. הסימן התחתון חייב להיות בולט יותר ולהשתרע על פני ארבעה טפחים.

הגמרא מציעה הסבר נוסף למחלוקת האמוראית: ואם תרצה, אמור במקום זאת שכולם מסכימים שאומרים אנו שביסודו של דבר, ההלכה החלה על הסימן הבולט שלמטה דומה להלכה החלה על הסימן הבולט שלמעלה, ואף טפח אחד אמור להספיק. אלא שכאן נחלקו אם חכמים גזרו שצריך ארבעה טפחים, שמא ההולכים עליו ישחקו ויפחיתו את השטח המוגבה. רב יוסף אינו חושש שיתמעט, ולכן סבור ששטח מוגבה של טפח מספיק, ואילו אביי חושש ששטח מוגבה של טפח יישחק לפחות מטפח, עד שלא יהיה ניכר, והמבוי יבוא לידי שימוש באופן אסור.

הגמרא דנה במקרה חדש: אם הקורה המתוחה על פני פתח המבוי הייתה פחותה מעשרה טפחים מעל הקרקע, וחפרו את הקרקע שמתחת לקורה כדי להשלים את המרחק מן הקרקע עד הקורה לעשרה, כמה עליו לחפור? הגמרא תמהה על השאלה: כמה עליו לחפור? כמה שנחוץ לכך כדי להגביה את הגובה לפחות לעשרה טפחים. אלא, כך היא השאלה: עד כמה צריך השטח החפור להימשך לתוך המבוי כדי להתיר טלטול בכל המבוי? רב יוסף אמר: ארבעה טפחים. אביי אמר: ארבע אמות.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שאמוראים אלה חלוקים בנוגע לפסיקתם של רבי אמי ורבי אסי. כפי שנאמר בנוגע לשאלה הבאה: אם הקיר הצדדי של מבוי נפרץ לכיוון פתחו, כלומר, סמוך למקום שבו המבוי נפתח לרשות הרבים, מהי ההלכה? נאמר בשם רבי אמי ורבי אסי: אם נותר לוח עומד ברוחב ארבעה טפחים מן הקיר המקורי או שהועמד במקום שבו הסתיים הקיר המקורי, הקורה או הלחי בפתח המבוי מתירים אותו לטלטל במבוי אפילו אם יש פרצה ברוחב של עד עשר אמות.

ואם אין שם לוח זקוף, חל ההבחנה הבאה: אם הפרצה היא פחות משלושה טפחים, הקורה או הלחי מתירים לטלטל במבוי, על יסוד עקרון לבוד. אם הפרצה היא שלושה טפחים או יותר, הקורה או הלחי אינם מתירים לטלטל. הגמרא מציעה כי רב יוסף, האומר שהחלל החקוק צריך להשתרע רק ארבעה טפחים, מאמץ את דעתו של רבי אמי, ואילו אביי, הדורש חלל חקוק של ארבע אמות, אינו מאמץ את דעתו של רבי אמי.

הגמרא דוחה טענה זו: אביי היה יכול לומר לך ששני המקרים אינם בני השוואה: שם, במקרה של רב אמי, אנו עוסקים בשלב הסופי של מבוי, כלומר, מבוי שמלכתחילה היה בנוי כראוי, ורק לאחר מכן נפרץ. כאן, אנו עוסקים בשלב ההתחלתי של מבוי, כלומר, מבוי שמלכתחילה לא עמד בתנאים הנדרשים. במקרה זה: אם יש ארבע אמות בחלל החקוק, כן, הוא נחשב למבוי, ואם לא, לא, הוא אינו נחשב למבוי.

אביי אמר: מנין אני אומר שנדרש אורך של לפחות ארבע אמות? כפי שנלמד בברייתא: מבוי מותר באמצעות לחי או קורה רק אם יש בו גם בתים הפתוחים לחצרות וחצרות הפתוחות אליו, שכן רק במקרה כזה אפשר לקרוא לו מבוי.

ואם כל אורכו של המבוי הוא רק ארבעה טפחים, כפי שמשתמע מדעתו של רב יוסף, כיצד ניתן למצוא מקרה זה? באילו נסיבות ייתכן שלמבוי קצר כל כך יהיו חצרות הפתוחות אליו? אפילו אם יש רק שתי חצרות כאלה, פתח הכניסה של כל אחת מהן רחב לפחות ארבעה טפחים.

ואם תאמר שהמבוי נפתח לחצרות דרך הכותל האמצעי שלו, כלומר, המבוי אורכו ארבעה טפחים בלבד אך רוחבו מספיק כדי שיהיו לו שני פתחים הנפתחים לשתי חצרות, הרי זה קשה. האם לא אמר רב נחמן שאנו מחזיקים במסורת: איזהו מבוי שניתר בלחי או בקורה? כל מבוי שאורכו יתר על רוחבו ויש בתים וחצרות פתוחים לתוכו. בהתאם לכך, אם אורכו של המבוי ארבעה טפחים בלבד, רוחבו חייב להיות אף פחות מכך. לפיכך, טוען אביי, נדרש אורך של לפחות ארבע אמות.

ורב יוסף, כיצד היה משיב על כך? רב יוסף מסביר שהברייתא עוסקת במקרה שבו החצרות נפתחות אל המבוי בקרנותיו. בדרך זו אפשר שיהיו שני פתחים, שכל אחד מהם רחב לפחות ארבעה טפחים, אף על פי שאורכו של המבוי עצמו אינו עולה על ארבעה טפחים, שכן ארבעת הטפחים של הפתחים אל החצרות מתחלקים בין רוחב המבוי לבין אורכו.

אביי הוסיף ואמר: מנין אני אומר שנדרש אורך של לפחות ארבע אמות? כפי שרמי בר חמא אמר שרב הונא אמר: לגבי לחי הבולט מן הכותל בצד של מבוי אל תוך פתח המבוי, אם בליטתו הייתה פחות מארבע אמות, הוא נחשב לחי המתיר לטלטל במבוי, ואין צורך בלחי אחר כדי להתיר לטלטל בו. אולם אם בלט ארבע אמות, אותו קטע נחשב מבוי, כאילו היה מבוי נוסף בתוך מבוי, ונדרש לחי אחר כדי להתיר לטלטל שם. מכאן שפחות מארבע אמות אין לו דין מבוי, ודבר זה תומך בשיטתו של אביי.

הגמרא שואלת: ורב יוסף, כיצד היה משיב על כך? רב יוסף מבחין בין המקרים: בכל הנוגע להסרת מעמדו כלחי, מעמד זה נשאר עד שיהיו ארבע אמות באורך הלחי. אולם, כדי להיחשב כמבוי עצמאי, אפילו עם מחיצה של ארבעה טפחים, גם הוא נחשב למבוי.

הגמרא בוחנת את דבריו של רמי בר חמא שהובאו במהלך הדיון הקודם. לגופו של עניין: רמי בר חמא אמר כי רב הונא אמר: בנוגע ללחי הבולט מן הכותל בצד של מבוי אל תוך פתח המבוי,