גְּמָ׳ לִמְקוֹם שֶׁרִיבָּה אִין, לִמְקוֹם שֶׁמִּיעֵט לָא? אֵימָא: אַף לִמְקוֹם שֶׁרִיבָּה.
גמרא: הגמרא שואלת: האם משמעות הדבר היא שבמקום שבו הוא הרחיב את התחום, כן, מדידותיו של המודד מתקבלות, אבל במקום שבו הוא צמצם את התחום, לא, מדידותיו אינן מתקבלות? אם מדידתו המרחיבה מתקבלת, קל וחומר שמדידתו המצמצמת צריכה להתקבל גם היא. הגמרא משיבה: אמור שהמשנה מתכוונת לכך שמדידותיו של המודד מתקבלות אפילו במקום שבו הוא הרחיב את התחום, בלי לחשוש שמא טעה (תוספות), ושמדידותיו של המודד בוודאי מתקבלות במקומות שבהם הוא צמצם את תחום השבת.
רִיבָּה לְאֶחָד וּמִיעֵט לְאֶחָד כּוּ׳. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ הָךְ! הָכִי קָאָמַר: רִיבָּה אֶחָד וּמִיעֵט אֶחָד — שׁוֹמְעִין לְזֶה שֶׁרִיבָּה.
למדנו במשנה: אם המודד האריך את התחום לאחד וקיצר אותו לאחר, מקבלים את המדידה המוארכת. הגמרא שואלת: למה אני צריך גם את זה? זה הסעיף זהה לזה שבסעיף הקודם במשנה. הגמרא משיבה שכך המשנה אמרה: אם שני מודדים מדדו את תחום השבת ואחד האריך את תחום השבת ואחד קיצר אותו, מקבלים את מדידתו של המודד שהאריך אותו.
אָמַר אַבָּיֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַרְבֶּה יוֹתֵר מִמִּדַּת הָעִיר בַּאֲלַכְסוֹנָא.
אביי אמר: מידותיו של המודד שהרחיב את התחום מתקבלות רק כל עוד אינו מרחיב את התחום יותר מן ההפרש שבין מידת תחום השבת של העיר המחושבת כאלכסון מפינת העיר לבין זו המחושבת כקו ישר מצד העיר. אולם אם ההפרש במדידות עולה על שיעור זה, יש למדוד את תחום השבת מחדש.
שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחֲמִיר אֶלָּא לְהָקֵל. וְהָתַנְיָא: לֹא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהָקֵל אֶלָּא לְהַחֲמִיר?
למדנו במשנה: כיוון שהחכמים לא אמרו את הדבר, דיני תחומי שבת, להחמיר, אלא דווקא להקל. הגמרא שואלת: וכי לא נשנה ההפך בברייתא: החכמים לא אמרו את הדבר, דיני תחומי שבת, להקל אלא דווקא להחמיר?
אָמַר רָבִינָא: לֹא לְהָקֵל עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא לְהַחְמִיר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, וּתְחוּמִין דְּרַבָּנַן.
רבינא אמר שאין סתירה בין שתי האמירות הללו: עצם תקנת תחומי שבת נתקנה שלא להיות יותר מקילה מדין התורה, אלא להחמיר מעבר לדין התורה. אף על פי כן, מאחר שתחומי שבת הם דין דרבנן, התירו חכמים הקלות מסוימות בנוגע לאופן שבו מודדים את תחומי השבת.
מַתְנִי׳ עִיר שֶׁל יָחִיד, וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים — מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ.
משנה: אף על פי שפרק זה בכללותו עוסק בהלכות המסדירות את צירוף תחומי השבת, משנה זו חוזרת אל ההלכות המסדירות עירוב חצרות. אם עיר פרטית, שאין בה תושבים רבים, גדלה ונעשתה לעיר ציבורית רבת־אוכלוסין, מותר לערב את כל חצרותיה יחד, כל עוד אין היא כוללת רשות הרבים כפי שהיא מוגדרת בדין התורה.
וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד — אֵין מְעָרְבִין אֶת כּוּלָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ. כָּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דָּיוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים.
ואם עיר ציבורית מאבדת תושבים עם הזמן והופכת לעיר פרטית, אין מקימים עירוב לכל כולה אלא אם כן משאירים שטח מחוץ לעירוב שהוא כמו גודלה של העיר חדשה שביהודה, שיש בה חמישים תושבים. הטלטול בתוך העירוב מותר, אך עדיין אסור לטלטל בשטח שהוצא מן העירוב. הטעם לדרישה זו הוא כדי שלא יישכחו דיני עירוב. זהו דבריו של רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אין צורך שהשטח המוחרג יהיה גדול כל כך; אלא די להחריג שלוש חצרות שבכל אחת מהן שני בתים.
גְּמָ׳ הֵיכִי דָּמֵי עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן דִּאיסְקַרְתָּא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא.
גמרא: הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של עיר פרטית שהופכת לציבורית? רב יהודה אמר: לדוגמה, כפרו של ראש הגולה [דאיסקרתא] היה כפר קטן שיועד למשפחת ראש הגולה ולמשרתיו; מאחר שרבים פקדו אותו, הוא הפך לעיר ציבורית.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחִי גַּבֵּי הַרְמָנָא, מַדְכְּרִי אַהֲדָדֵי — כּוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי בְּצַפְרָא דְּשַׁבְּתָא שְׁכִיחִי גַּבֵּי הֲדָדֵי. אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן דִּיסְקַרְתָּא דְנַתְּזוּאִי.
רב נחמן אמר לו: מה הטעם להביא את הדוגמה הזאת? אם תאמר שמפני שמספרים גדולים של אנשים מצויים בביתו של המושל [הרמנה] כדי לבקש רישיונות והיתרים, והם מזכירים זה לזה את הטעם שמותר לעשות שם עירוב, וממילא לא יבואו לידי מסקנות מוטעות לגבי מקומות אחרים, אם כן לכל עיר צריך להיות אותו דין, שהרי כל העם היהודי מצוי גם יחד בבוקר שבת כשהם באים להתפלל. אלא, רב נחמן אמר: כגון הכפר נצוי הייתה עיר פרטית השייכת לאדם אחד לפני שנהירה גדולה של תושבים הפכה אותה לעיר ציבורית.
תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים וּרְשׁוּת הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹכָהּ, כֵּיצַד מְעָרְבִין אוֹתָהּ? עוֹשֶׂה לֶחִי מִכָּאן וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. וְאֵין מְעָרְבִין אוֹתָהּ לַחֲצָאִין, אֶלָּא אוֹ כּוּלָּהּ, אוֹ מָבוֹי מָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
החכמים לימדו בברייתא: אם עיר פרטית נעשית ציבורית, ורשות הרבים ממש עוברת בתוכה, כיצד מתקנים לה עירוב? מניח לחי מכאן, מצד אחד של רשות הרבים, ולחי מכאן, מן הצד האחר; או, מניח קורה מכאן, מצד אחד של רשות הרבים, וקורה אחרת מכאן, מן הצד האחר. ואז מותר לטלטל חפצים ולהניחם בין המחיצות הסמליות הללו, שכן רשות הרבים נחשבת עתה כאחת מחצרות העיר. ואין מערבין לחצי העיר; אלא, מערבין או עירוב אחד לכולה או בנפרד לכל מבוי בפני עצמו בלי לכלול את שאר חלקי העיר.
הָיְתָה שֶׁל רַבִּים, וַהֲרֵי הִיא שֶׁל רַבִּים
הברייתא ממשיכה: אם הייתה זו מלכתחילה עיר ציבורית, והיא נותרת עיר ציבורית,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria