סָבַר: אוֹתוֹ חָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דְּוַדַּאי עַישּׂוֹרֵי מְעַשַּׂר הָהוּא חָבֵר קַמָּא עִילָּוֵיהּ. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, לְפִי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי: מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְאַל יַאֲכִילוּ עַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים.
סובר: שאותו חבר, ששמע את החבר הראשון מדבר אל העם הארץ, רשאי מיד לאכול מן הסל, ואינו חייב לעשר את הפירות, שכן החבר הראשון בוודאי הפריש מעשרות עבור מי שליקט את התאנים, שהרי לא היה גורם לעם הארץ לאכול טבל. ורבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר: אותו חבראינו רשאי לאכול מן הפירות עד שיעשר אותם, שכן אין חושדים בחברים שהם מפרישים תרומה ומעשרות מן פירות שאינם סמוכים לפירות שהם מבקשים לפטור. ורבי יהודה הנשיא אמר לו: מוטב שייחשדו חברים בהפרשת תרומה ומעשרות מן פירות שאינם סמוכים לפירות שהם מבקשים לפטור, ולא יאכילו עמי הארץ פירות שהם טבל.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶעֱבֵיד הוּא אִיסּוּרָא קַלִּילָא וְלָא לֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה, וְאִיהוּ אֲפִילּוּ אִיסּוּרָא קַלִּילָא לָא לֶיעֱבֵד.
הגמרא שואלת: ביחס לאיזה עיקרון הם חולקים? הגמרא משיבה: רבי יהודה הנשיא סבור: עדיף לחבר שיעבור עבירה קלה, כלומר, שיפריש מעשרות מתוצרת שאינה סמוכה לתוצרת שהם מבקשים לפטור, כדי שעם הארץ לא יעבור את העבירה החמורה של אכילת טבל בגללו. ורבן שמעון בן גמליאל סבור: עדיף לחבר שעם הארץ יעבור עבירה חמורה, והוא עצמו לא יעבור אפילו עבירה קלה.
מַתְנִי׳ נְתָנוֹ בְּאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב, לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — עֵירוּבוֹ עֵירוּב. נְתָנוֹ בְּבוֹר, אֲפִילּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה — עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
משנה: אם הניח אדם את עירובו באילן למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע, אין עירובו עירוב כשר; ואם הוא למטה מעשרה טפחים, עירובו עירוב כשר. אם הניח את העירוב בבור, אפילו אם היה עמוק מאה אמה, עירובו עירוב כשר.
גְּמָ׳ יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי וְרָבָא בַּר נָתָן, וְיָתֵיב רַב נַחְמָן גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הַאי אִילָן, דְּקָאֵי הֵיכָא? אִילֵּימָא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, מָה לִי לְמַעְלָה מָה לִי לְמַטָּה? רְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ.
גמרא:רבי חייא בר אבא ישב, ועמו ישבו רבי אסי ורבא בר נתן, ורב נחמן ישב לצדם, וישבו ואמרו: אילן זה המוזכר במשנה, היכן הוא עומד? אם תאמר שהוא עומד ברשות היחיד, מה ההבדל לי אם העירוב מונח למעלה מעשרה טפחים או למטה מעשרה טפחים? רשות היחיד עולה עד לרקיע, ואין הבדל אם חפץ נמצא למעלה או למטה מעשרה טפחים.
וְאֶלָּא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. דְּמִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת הֵיכָא? אִילֵּימָא דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה — הוּא וְעֵירוּבוֹ בִּמְקוֹם אֶחָד הוּא. אֶלָּא נִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה — וְהָא קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִילָן!
אלא, אמור שהעץ עומד ברשות הרבים; אך במקרה כזה מתעוררת השאלה: היכן התכוון האדם לקבוע את מקום שביתתו לשבת? אם תאמר שהוא התכוון לקבוע את מקום שביתתו לשבת למעלה בעץ, הרי הוא והעירוב שלו נמצאים במקום אחד. לפיכך, העירוב צריך להיות כשר, אפילו אם הוא בגובה של יותר מעשרה טפחים. אלא, אמור שהוא התכוון לקבוע את מקום שביתתו לשבת על הקרקע למטה; אך האם אין הוא משתמש בעץ אם הוא ניגש אל העירוב שלו? אסור להשתמש בעץ בשבת, ולכן העירוב שלו צריך להיות פסול אפילו אם הוא נמצא פחות מעשרה טפחים מעל הקרקע, משום שאין הוא נגיש לו.
לְעוֹלָם דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה. וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
הגמרא משיבה: למעשה, ניתן לקבל את ההנחה האחרונה שהעץ עומד ברשות הרבים, ושהוא התכוון לקבוע את מקום שביתתו לשבת על הקרקע למטה, ברשות הרבים. ובאשר לאיסור להשתמש בעץ, משנה זו היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, שאמר: כל דבר שהוא אסור בשבת לא מדין תורה אלא משום גזירת חכמים [שבות], חכמים לא גזרו את הגזירה שתחול בין השמשות, שהוא לא יום מובהק ולא לילה מובהק. מאחר שהשימוש בעץ אסור רק משום שבות, מותר להשתמש בעץ ולהוציא ממנו את העירוב שלו בזמן בין השמשות, שהוא הזמן שבו העירוב קובע את מקום שביתתו לשבת. לכן העירוב כשר, בתנאי שהוא למטה מעשרה טפחים. אולם אם העירוב למעלה מעשרה טפחים, הוא פסול. בגובה זה, הוצאת העירוב מן העץ כרוכה בהפרת איסור תורה של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, דבר האסור אפילו בין השמשות.
אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: יִשַׁר, וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל. אֲמַרוּ לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי?! אִינְהוּ נָמֵי הָכִי קָא פָּתְרִי בָּהּ! [אֶלָּא הָכִי] אֲמַרוּ לֵיהּ: קָבְעִיתוּ לֵיהּ בִּגְמָרָא? אֲמַר לְהוּ: אִין. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בָּאִילָן הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עָסְקִינַן, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה, וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
רב נחמן אמר להם: יפה אמרתם, ושמואל אמר באופן דומה לגבי עניין זה. אמרו לו: האם אתם, חכמי בבל, הרחבתם לכת כל כך בהסברכם את המשנה? הגמרא שואלת: מדוע חכמי ארץ ישראל הופתעו כל כך? גם הם פירשו את המשנה בדרך זו. אלא כך אמרו לרב נחמן: האם קבעתם פירוש זה כחלק מלימודכם הקבוע של המשנה? אמר להם: כן. אכן, נאמר גם במפורש שרב נחמן אמר ששמואל אמר: כאן אנו עוסקים באילן העומד ברשות הרבים, והאילן גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים. בכך הוא מהווה רשות היחיד, ואדם אחד התכוון לקבוע את שביתתו למטה ברשות הרבים. והמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, שאמר: כל דבר שהוא אסור בשבת לא מדין תורה אלא משום גזירת חכמים, חכמים לא גזרו את הגזירה שתחול בין השמשות.
אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאִילָן הָעוֹמֵד חוּץ לְעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, אֲבָל אִילָן הָעוֹמֵד בְּתוֹךְ עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר — אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲרֵי זֶה עֵירוּב, דְּמָתָא כְּמַאן דְּמַלְיָא דָּמְיָא.
רבא אמר בהמשך לדיון זה: לא שנו הלכה זו אלא לגבי אילן העומד מעבר לתחום העיבור של העיר, כלומר, מחוץ לרדיוס של שבעים אמה ושיריים סביב העיר. אבל לגבי אילן העומד בתוך תחום העיבור של העיר, אפילו אם העירוב הונח למעלה מעשרה טפחים, הרי הוא עירוב כשר, שהעיר נחשבת כאילו נתמלאה עפר, כך שכל דבר המצוי בכל גובה בתוך העיר עצמה או בתחום עיבורה נחשב כאילו הוא באותה רשות. ואף על פי שהאדם התכוון לקבוע את שביתתו מתחת לאילן ברשות הרבים, אנו רואים את הקרקע כאילו הוגבהה עד לגובה העירוב, ולכן העירוב שלו כשר אף על פי שלמעשה אינו יכול ליטלו מן האילן בזמן בין השמשות.
אִי הָכִי, חוּץ לְעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר נָמֵי, כֵּיוָן דְּאָמַר רָבָא: הַנּוֹתֵן עֵירוּבוֹ יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, הָוְיָא לַהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד — וּרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ!
הגמרא שואלת: אם כן, אם העץ עמד מעבר לפאתי העיר, גם כן לא אמור להיות הבדל אם העירוב נמצא מעל או מתחת לגובה של עשרה טפחים. שהרי רבא עצמו אמר: מי שמניח את העירוב שלו במקום מסוים יש לו ארבע אמות סביבו הנחשבות כרשות היחיד, אף כאן יש לראות את המקום כרשות היחיד; ורשות היחיד עולה עד לרקיע. מאחר שהעץ עומד בתוך שטח זה, יש לראות את כל חלקי העץ כרשות היחיד בלי קשר לגובהם.
אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָכָא בָּאִילָן הַנּוֹטֶה חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת עָסְקִינַן,
רב יצחק, בנו של רב משרשיא, אמר: כאן אנו עוסקים בעץ הנוטה אופקית מעבר לארבע אמות מגזעו, ואדם הניח את העירוב על חלק שנמצא מעבר לארבע אמות,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria