וְאֶת אַכְסַנְיָא דְּמַאי.
ומותר גם להאכיל חיילים דמאי.
אָמַר רַב הוּנָא: תָּנָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי.
רב הונא אמר: שנינו שבית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי. ההלכה היא בהתאם לדעת בית הלל.
וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה כּוּ׳. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין, וְנִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.
למדנו במשנה: מותר לערב במעשר ראשון שתרומתו ניטלה. הגמרא מביעה תמיהה: פשיטא שאם התרומה כבר ניטלה אין בכך בעיה. מדוע צריך לומר שאפשר להשתמש בו לעירוב? הגמרא משיבה: לא נצרכה ללמד הלכה זו אלא במקרה שבו הלוי הקדים את הכהן כשהתבואה עדיין הייתה בשיבולים, כלומר, הלוי נטל את מעשרו לפני שהתבואה נדושה ולפני שהכהן נטל את התרומה; ותרומת המעשר ניטלה ממנו אבל תרומה גדולה לא ניטלה ממנו. לכן, מאחר שבדרך כלל מפרישים תחילה את התרומה, היה צריך להפריש חלק מן המעשר הראשון שנטל הלוי כתרומה.
וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין — פָּטוּר מִתְּרוּמָה גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲרֵמוֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה׳ מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר״. מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
וגם זה הוא בהתאם לדעה שרבי אבהו אמר שריש לקיש אמר, כפי שרבי אבהו אמר שריש לקיש אמר: מעשר ראשון, במקרה שבו הלוי הקדים את הכהן כשהתבואה עדיין הייתה בשיבולים, פטור מתרומה גדולה, שכן נאמר: "והרמותם ממנו תרומת ה', מעשר מן המעשר" (במדבר יח:כו), שממנו נלמד ההיקש הבא: מעשר מן המעשר, כלומר, תרומת המעשר, אמרתי לכם, ללוי, להפריש. ולא אמרתי לך להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הִקְדִּימוֹ בִּכְרִי נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא: ״מִכֹּל מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כׇּל תְּרוּמַת ה׳״.
בעניין זה, רב פפא אמר לאביי: אם כן, אפילו אם הלוי הקדים את הכהן לאחר שגרעיני התבואה הוסרו מן השיבולים והונחו בערימה, עדיין לא יהיה על הלוי להפריש תרומה גדולה. אביי אמר לו: באשר לטענתך, הפסוק קובע: "מכל אשר יינתן לכם, תרימו את תרומת ה'" (במדבר יח:כט). הביטוי הכולל "מכל" מציין שיש להפריש תרומה גדולה אפילו מן המעשר הראשון במקרה שבו הלוי מקדים את הכהן לאחר שהתבואה נאספה לערימה.
וּמָה רָאִיתָ? הַאי — אִידְּגַן, וְהַאי — לָא אִידְּגַן.
רב פפא שואל: ומה ראית שהביא אותך לדרוש פסוק אחד כפוטר את הלוי מהפרשת תרומה גדולה ממעשר ראשון שהופרש בעוד התבואה בשיבולים, ולדרוש פסוק אחר כמחייב להפריש תרומה גדולה כאשר הלוי נטל את המעשר הראשון שלו לאחר שהתבואה נאספה לערימה? אביי משיב: זו התבואה, שנידושה והונחה בערימות, עובדה לחלוטין והפכה לדגן, ואילו אותה תבואה, שנשארה בשיבולים, לא הפכה עדיין לדגן. לשון פסוקי התורה מלמדת שחובת הפרשת תרומה חלה רק על דגן, ואילו התבואה אינה נחשבת דגן עד לאחר שנידושה.
וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁנָּתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ. וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין הַחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב.
המשנה גם קבעה שמותר לערב באמצעות עירובעם מעשר שני והקדש שנפדו. הגמרא שואלת: פשיטא שאפשר להשתמש במאכלים אלה כדי לעשות עירוב. הגמרא משיבה: הלכה זו נצרכה רק למקרה שבו אדם פדה את המעשר השני או את ההקדש ושילם את הקרן אך לא שילם את החומש הנוסף מערכם, שחייבים לשלם בעת הפדיון. והמשנה מלמדת אותנו שאי־תשלום החומש הנוסף אינו פוסל את הפדיון. מששולמה הקרן, אף אם תשלום החומש הנוסף עדיין נותר בעינו, החפץ נחשב כפדוי ומותר להשתמש בו לצורכי חולין.
אֲבָל לֹא בְּטֶבֶל. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, בְּטֶבֶל טָבוּל מִדְּרַבָּנַן, וּכְגוֹן שֶׁזְּרָעוֹ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב.
המשנה מוסיפה וקובעת: אבל אין מערבין בטבל, תוצרת שלא הופרשו ממנה התרומות ושאר המעשרות. הגמרא שואלת: גם זה מובן מאליו, שהרי אסור לאכול טבל או ליהנות ממנו. הגמרא משיבה: הלכה זו נצרכה רק לגבי טבל שנחשב טבל מכוח גזירת חכמים. מה נכלל בקטגוריה זו? לדוגמה, אם אדם זרע זרעים בעציץ שאינו נקוב, הוא פטור מן התורה מהפרשת תרומה ומעשרות מן התוצרת שצמחה, שכן דין תורה אינו מחשיב תוצרת שגדלה בכלי כזה כאילו גדלה מן הקרקע.
וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, שֶׁהִקְדִּימוֹ בִּכְרִי, וְנִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא נִטְּלָה מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה.
המשנה קבעה שאין להניח עירוב במעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומה. הגמרא שואלת: פשיטא, שהרי תבואה כזו היא טבל. הגמרא משיבה: הלכה זו נצרכה רק למקרה שבו הלוי הקדים את הכהן ונטל מעשר ראשון מן הכרי, ורק תרומת מעשר ניטלה ממנו, אבל תרומה גדולה לא ניטלה ממנו, ולכן התבואה עדיין טבל.
מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי. קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְשַׁנִּי לֵיהּ.
שמא תאמר שההלכה במקרה ההוא היא כפי שרב פפא אמר לאביי, ושהלוי פטור מהפרשת תרומה גדולה, ולכן ניתן להשתמש במזון לצורך עירוב, המשנה מלמדת אותנו כפי שאביי השיב לרב פפא: אם הלוי נוטל תבואה לאחר שנאספה לערימה, עליו להפריש תרומה גדולה. עד שיעשה כן, אין לאכול את התוצרת.
וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. פְּשִׁיטָא!
עוד למדנו במשנה שאין מערבים לא בעירובעם מעשר שני או הקדש שלא נפדו. הגמרא שואלת: פשיטא שאין להשתמש בפריטים אלה.
לָא צְרִיכָא, שֶׁפְּדָאָן, וְלֹא פְּדָאָן כְּהִלְכָתָן: מַעֲשֵׂר — שֶׁפְּדָאוֹ עַל גַּב אֲסִימוֹן, וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף״ — כֶּסֶף שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה.
הגמרא משיבה: פסיקה זו נצרכת רק למקרה שבו הוא פדה אותם, אך לא פדה אותם כראוי, כגון במקרה של מעשר שני שנפדה במטבע חסר טביעה [אסימון]. והתורה אומרת לגבי פדיון מעשר שני: "וצרת הכסף" בידך" (דברים י"ד:כ"ה). דבר זה נדרש ללמד שמעשר שני אינו נפדה אלא בכסף שיש עליו צורה [צורה] חקוקה עליו; אולם מטבעות חסרי טביעה אינם נחשבים כסף לעניין פדיון מעשר שני.
הֶקְדֵּשׁ — שֶׁחִילְּלוֹ עַל גַּב קַרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״.
באשר לרכוש מוקדש, הכוונה היא למקרה שבו אדם פדה אותו על ידי החלפתו בקרקע במקום בכסף, כפי שהתורה קובעת: "וְנָתַן אֶת הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ." מאחר שהפסוק מדבר על נתינת כסף, ניתן להסיק שאין לפדות רכוש מוקדש על ידי מתן קרקע שוות ערך לגזברות המקדש.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב — אֵינוֹ עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב.
משנה: אם אדם שולח את העירוב שלו ביד חרש־אילם, שוטה או קטן, שכולם נחשבים כחסרי כשירות משפטית, או ביד מי שאינו מקבל את עקרון העירוב, אין זה עירוב תקף. אבל אם אמר אדם לאחר לקבל אותו ממנו במקום מסוים ולהניחו באותו מקום, הרי זה עירוב תקף. הנקודה המכרעת בקביעת עירוב היא שיש להניחו במקום הראוי על ידי אדם כשיר; אך אין חשיבות לאופן שבו העירוב מגיע לשם.
גְּמָ׳ וְקָטָן לָא? וְהָאָמַר רַב הוּנָא: קָטָן גּוֹבֶה אֶת הָעֵירוּב! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, כָּאן בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת.
גמרא: הגמרא שואלת: וכי קטן אינו ראוי להניח עירוב? והאמר רב הונא: קטן רשאי לגבות את המזון עבור עירוב מדיירי החצר ולהעמיד עירוב עבורם אפילו לכתחילה? הגמרא משיבה: אין זו קושיה, שכן כאן, במקום שהמשנה פוסלת עירוב שהונח על ידי קטן, מדובר בעירוב של תחומי שבת . דינים אלה חמורים יחסית, שכן הם מחייבים שאדם יקבע מקום מגורים חדש, ודבר זה קטן אינו יכול לעשות. שם, במקום שרב הונא אמר שקטן רשאי לגבות את המזון עבור עירוב, הוא דיבר על עירוב חצרות. סוג זה של עירוב קל יותר, וניתן לקובעו אפילו על ידי קטן, שכן כל שנדרש הוא לצרף יחד תחומים שכבר קיימים.
אוֹ בְּיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב. מַאן? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי.
למדנו במשנה: או אם אדם שולח את הeiruv שלו בידי מי שאינו מקבל את העיקרון של eiruv. הגמרא שואלת: מיהו זה? רב חסדא אמר: כותי [Kuti], שאינו מקבל את דיני החכמים בנוגע ל־eiruv.
וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא מַמְטֵי לֵיהּ? כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ, הָכָא נָמֵי — בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ.
המשנה גם קובעת: ואם אמר לאדם אחר לקבל את העירובממנו, הרי זה עירוב כשר. הגמרא מקשה על קביעה זו: נחשוש שמא הקטן או אדם אחר שאינו בר־דעת לא יביא את העירוב לאדם האחר. הגמרא משיבה: ניתן לענות על כך כפי שאמר רב חסדא לגבי אמירה אחרת, שמדובר במקרה שהוא עומד ורואה אותו. אף כאן, המשנה מדברת במקרה שבו האדם השולח את העירובעומד ורואה אותו מרחוק עד שהעירוב מגיע לאדם שיועד לקבלו.
וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא לָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ? כִּדְאָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, הָכָא נָמֵי — חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
הגמרא שואלת: אך אף על פי כן, נחשוש שמא האדם האחר לא ייטול את העירוב מן החרש, השוטה או הקטן ולא יניח אותו במקום המיועד. ממרחק אין אפשרות לראות בדיוק מה מתרחש. הוא רק ראה שהשליח הגיע ליעדו. הגמרא משיבה על שאלה זו כך: רב יחיאל אמר בהקשר אחר שיש חזקה ששליח עושה שליחותו. אף כאן, יש חזקה שהשליח שמונה לקבל את העירוב עושה שליחותו.
וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב חִסְדָּא וְרַב יְחִיאֵל? אַהָא אִתְּמַר, דְּתַנְיָא: נְתָנוֹ לַפִּיל וְהוֹלִיכוֹ, לַקּוֹף וְהוֹלִיכוֹ, אֵין זֶה עֵירוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ הֵימֶנּוּ — הֲרֵי זֶה עֵירוּב. וְדִילְמָא לָא מַמְטֵי לֵיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא בְּעוֹמֵד וְרוֹאֵהוּ. וְדִילְמָא לָא מְקַבֵּל לֵיהּ מִינֵּיהּ? אָמַר רַב יְחִיאֵל: חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
הגמרא שואלת: היכן נאמרו העקרונות הללו של רב חסדא ורב יחיאל? הגמרא משיבה: הם נאמרו לגבי הדבר הבא, כפי שנלמד בברייתא: אם אדם נתן את העירובלפיל מאולף, והוא הביא אותו למקום שבו רצה שיונח העירוב, או אם נתן אותו לקוף, והוא הביא אותו למקום הראוי, אין זה עירוב כשר. אבל אם אמר לאחר לקבל אותו מן החיה, הרי זה עירוב כשר. הגמרא שואלת: אבל שמא החיה לא תביא את העירובלאדם שמונה לקבלו? רב חסדא אמר: הברייתא עוסקת במקרה שבו שולח העירובעומד וצופה בו מרחוק עד שהוא מגיע לאדם שיועד לקבל את העירוב. הגמרא מוסיפה לשאול: אבל שמא האדם שמונה לקבל את העירובלא יקבל אותו מן הפיל או הקוף. רב יחיאל אמר: יש חזקה ששליח עושה שליחותו.
אָמַר רַב נַחְמָן: בְּשֶׁל תּוֹרָה — אֵין חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
רב נחמן אמר: בנוגע לדיני תורה, אין אנו סומכים על החזקה ששליח מקיים את שליחותו; אלא יש לראות בפועל את השליח מבצע את שליחותו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria