וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר. וְכוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי פּוֹסֵל.
אבל רבי מאיר מחשיב אותו לטהור. וכן, מותר לכתוב גיטי נשים על כל דבר, אפילו על בעל חיים. אבל רבי יוסי הגלילי פוסל גט שנכתב על בעל חיים.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ לֹא דּוֹפֶן לְסוּכָּה וְלֹא לֶחִי לְמָבוֹי, לֹא פַּסִּין לְבֵירָאוֹת וְלֹא גּוֹלֵל לְקֶבֶר. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמְרוּ: אַף אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים.
גמרא:שנינו בברייתא שרבי מאיר אומר: אין משתמשים בבעל חיים לא כדופן לסוכה, ולא כלחי למבוי, ולא כאחד מן הדיומדין המקיפים באר, ולא ככיסוי לקבר. אמרו משום רבי יוסי הגלילי: ואף אין כותבין עליו גיטי נשים.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּתַנְיָא: ״סֵפֶר״, אֵין לִי אֶלָּא סֵפֶר. מִנַּיִין לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכָתַב לָהּ״, מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״סֵפֶר״? לוֹמַר לָךְ: מָה סֵפֶר דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל, אַף כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל.
הגמרא שואלת: מה הטעם של דעתו של רבי יוסי הגלילי? כפי שנלמד בברייתא לגבי הפסוק: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד:א): מן המילה ספר הייתי לומד שרק ספר כשר. מניין לרבות כל דבר כחומר כשר לכתיבת גט? התורה אומרת: "וכתב לה" — מכל מקום, כלומר, על כל משטח שניתן לכתוב עליו את הנוסח. אם כן, למה נאמר "ספר"? לומר לך שגט צריך להיכתב על דבר הדומה לספר: מה ספר אינו לא חי ולא אוכל, אף גט יכול להיכתב על כל דבר שאינו לא חי ולא אוכל. לכן רבי יוסי הגלילי פוסל גט שנכתב על בעל חיים.
וְרַבָּנַן? מִי כְּתִיב ״בְּסֵפֶר״? ״סֵפֶר״ כְּתִיב, לִסְפִירוּת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲתָא.
הגמרא שואלת: וכיצד מפרשים הרבנים, החולקים וסוברים שאפשר לכתוב גט אפילו על בעל חיים או על אוכל, את הפסוק? הם טוענים: האם הפסוק נכתב: "וכתב לה בספר [basefer]," ובכך מציין שזהו סוג המשטח היחיד שעליו אפשר לכתוב את הגט? לא, אלא ספר [sefer] נכתב, ובא ללמד שנדרש רק סיפור הדברים [sefirot devarim] בלבד. במילים אחרות, sefer אינו מתייחס למשטח שעליו צריך להיכתב הגט, אלא למהותו של הגט. הפסוק מלמד שהגט חייב להכיל תוכן מסוים.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וְכָתַב לָהּ״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ: בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִיתַּקַּשׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָה — מָה הֲוָיָה בְּכֶסֶף, אַף יְצִיאָה בְּכֶסֶף. קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא ממשיכה: ומה דורשים חכמים מן הביטוי "וכתב לה"? הגמרא משיבה: ביטוי זה נצרך ללמד את העיקרון שאישה מתגרשת רק באמצעות כתיבה, כלומר, בגט, ואינה מתגרשת באמצעות כסף. היה יכול לעלות על דעתך לומר: מאחר שבפסוק, היציאה מן הנישואין, כלומר גירושין, הוקשה להוויה בנישואין, כלומר קידושין, אם כן, כשם שהוויה בנישואין נעשית בכסף, כך אף היציאה מן הנישואין יכולה להיעשות בכסף. לכן, התורה מלמדת אותנו: "וכתב לה"; גירושין יכולים לחול רק באמצעות גט כתוב.
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַאי סְבָרָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״סֵּפֶר כְּרִיתוּת״: סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
הגמרא שואלת: ורבי יוסי הגלילי, מנין הוא לומד סברה זו, שאישה אינה יכולה להתגרש בכסף? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן הביטוי: ספר כריתות, המלמד שספר, כלומר מסמך כתוב, מכרית אותה מבעלה ולא דבר אחר מכרית אותה ממנו.
וְרַבָּנַן, הַאי ״סֵפֶר כְּרִיתוּת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְדָבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. לְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן, עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם — אֵין זֶה כְּרִיתוּת. כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם — הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.
הגמרא ממשיכה: והרבנים מסבירים כי ביטוי זה: ספר כריתות, נדרש ללמד שגט חייב להיות דבר הכורת כל קשר בינו לבינה. כפי שנלמד בברייתא: אם אדם אומר לאשתו: זה גיטך, על מנת שלא תשתי יין לעולם, או על מנת שלא תלכי לעולם לבית אביך, אין זו כריתות; הגט אינו כשר. אם גט מטיל על האישה תנאי שקושר אותה לבעלה לצמיתות, הקשר שלה עם בעלה לא נכרת לחלוטין, וזהו תנאי מוקדם לגירושין. אולם אם הוא מטיל תנאי למשך שלושים יום, או לכל תקופה מוגבלת אחרת, זו כריתות, והגט כשר, שכן הקשר יסתיים לחלוטין בתום תקופת שלושים הימים.
וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, נָפְקָא לֵיהּ מִ״כָּרֵת״ ״כְּרִיתוּת״.
ורבי יוסי הגלילי דורש שתנאי שאין בו נקודת סיום פוסל את הגירושין מן העובדה שבמקום להשתמש במונח כרת, הפסוק משתמש במונח המורחב יותר כריתות. מאחר ששני המונחים מציינים ניתוק, השימוש במונח הארוך יותר מלמד אותנו שני דברים: גירושין יכולים לחול רק באמצעות כתיבה ולא באמצעות כסף, וגירושין דורשים ניתוק מוחלט.
וְרַבָּנַן ״כָּרֵת״ ״כְּרִיתוּת״ לָא דָּרְשִׁי.
ואשר לחכמים, הם אינם דורשים דבר מן ההרחבה של כרת לכריתות.
מַתְנִי׳ שְׁיָירָא שֶׁחָנְתָה בְּבִקְעָה וְהִקִּיפוּהָ כְּלֵי בְהֵמָה — מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֹא יְהוּ פִּירְצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן.
משנה: אם שיירה חנתה בבקעה, כלומר, בשטח פתוח שאינו מוקף מחיצות, והנוסעים הקיפו את מחנם במחיצות העשויות מציוד הבהמות, כגון אוכפים וכיוצא בהם, מותר לטלטל בתוכו של השטח המוקף, ובלבד שהמחיצה שתיווצר תהיה גדר בגובה עשרה טפחים, ושלא יהיו פרצות במחיצה גדולות מן העומד.
כָּל פִּירְצָה שֶׁהִיא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת מוּתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפֶתַח. יָתֵר מִכָּאן — אָסוּר.
כל פרצה שרוחבה כעשר אמות מותרת ואינה פוסלת את המחיצה, מפני שהיא נחשבת כפתח. אולם אם אחת הפרצות היא גדולה מ־עשר אמות, אסור לטלטל בכל השטח המוקף.
גְּמָ׳ אִיתְּמַר, פָּרוּץ כְּעוֹמֵד — רַב פָּפָּא אָמַר: מוּתָּר, רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אָסוּר.
גמרא:נאמר שהאמוראים חולקים במקרה שבו הקטע הפרוץ של המחיצה שווה לעומד. רב פפא אמר: מותר לטלטל בתוך אותו תחום. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור.
רַב פָּפָּא אָמַר מוּתָּר: הָכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה — לָא תִּפְרוֹץ רוּבָּה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אָסוּר: הָכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה — גְּדוֹר רוּבָּה.
הגמרא מסבירה: רב פפא אמר: מותר. כך לימד הרחמן את משה: אל תפרוץ את רוב המחיצה; כל עוד רובו אינו פרוץ, הוא נחשב למחיצה. רב הונא, בנו של רב יהושע, אמר: אסור. כך לימד הרחמן את משה: הקף את החלק הגדול; אם החלק הגדול אינו מוקף, אין זו מחיצה.
תְּנַן: וְלֹא יְהוּ פִּירְצוֹת יְתֵרוֹת עַל הַבִּנְיָן. הָא כַּבִּנְיָן — מוּתָּר?!
למדנו במשנה: ולא יהיו פרצות במחיצה גדולות מן העומד. רק אז יהיה מותר לטלטל בשטח המוקף. מכלל, אם הפרצות כשיעור העומד, מותר. דבר זה מעורר קושי לרב הונא בריה דרב יהושע.
לָא תֵּימָא הָא כַּבִּנְיָן מוּתָּר, אֶלָּא אֵימָא: אִם בִּנְיָן יָתֵר עַל הַפִּירְצָה — מוּתָּר.
הגמרא משיבה: אל תאמר: במשתמע שאם הם שווים לקטע הבנוי, מותר; אלא אמור: אם הקטע הבנוי גדול מן הפרצה, מותר לטלטל בשטח המוקף.
אֲבָל כַּבִּנְיָן, מַאי — אָסוּר? אִי הָכִי לִיתְנֵי ״לֹא יְהוּ פִּירְצוֹת כַּבִּנְיָן״! קַשְׁיָא.
הגמרא ממשיכה: אולם, לפי דרך הבנה זו של המשנה, אם הפרצה שווה לבנוי, מהי ההלכה? האם הטלטול אסור? אם כן, שתלמד המשנה שהטלטול מותר, בתנאי שהפרצות אינן שוות לבנוי. מכאן ניתן להסיק שאם הפרצות גדולות מן הבנוי, ודאי שהדבר אסור. הגמרא מסיקה: אכן, הדבר מעורר קושיה על דעתו של רב הונא בריה דרב יהושע.
תָּא שְׁמַע: הַמְקָרֶה סוּכָּתוֹ בְּשַׁפּוּדִין אוֹ בַּאֲרוּכּוֹת הַמִּטָּה, אִם יֵשׁ רֶיוַח בֵּינֵיהֶן כְּמוֹתָן — כְּשֵׁירָה!
הגמרא מביאה ראיה לתמוך בדעתו של רב פפא. בוא ושמע את מה ששנתה המשנה על הלכות סוכה: לגבי מי שסיכך את סוכתו בשיפודי מתכת או בקורות מיטה, ששניהם פסולים לסכך סוכה מפני שהם מקבלים טומאה, אם יש רווח ביניהם, כשיעור רוחבם, ומילא אותו בחומרים הכשרים לסכך סוכה, הסוכה כשרה. לכאורה, לגבי סכך, אם הכשר שווה לפסול, הסוכה כשרה. וכן, אם החלק הבנוי של מחיצה שווה לחלק הפרוץ, הרי זו מחיצה כשרה לעניין טלטול בשבת. דבר זה תומך בדעתו של רב פפא כנגד דעתו של רב הונא בריה דרב יהושע.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: כְּשֶׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא.
הגמרא חולקת על מסקנה זו. במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו ניתן להכניס ולהוציא את השיפודים בקלות. במילים אחרות, המקרה של המשנה במסכת סוכה אינו מקרה שבו יש כמויות שוות של סכך כשר וסכך פסול. הוא מתייחס למקרה שבו יש רווח נוסף בין השיפודים, המאפשר את הכנסתם והוצאתם בקלות. לפיכך, השטח הממולא בסכך הכשר גדול מזה הממולא בשיפודים.
וְהָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם?
הגמרא שואלת: האם אי אפשר לדייק? האם לא ניתן להבין את המשנה בסוכה כמתארת מקרה שבו הרווחים שבין השיפודים שווים לרוחב השיפודים? הבנה זו תומכת בדעתו של רב פפא, הסבור שכאשר החלק הכשר שווה בדיוק לחלק הפסול, הכול כשר.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: בְּמַעֲדִיף.
רבי אמי אמר: משנה זו עוסקת במקרה שבו מוסיפים סכך, כך ששטח הסכך הכשר גדול מזה של השיפודים.
רָבָא אָמַר: אִם הָיוּ נְתוּנִין עֵרֶב — נוֹתְנוֹ שְׁתִי, שְׁתִי — נוֹתְנוֹ עֵרֶב.
רבא אמר: מדובר במקרה שבו אם השיפודים הונחו לרוחב הסוכה, עליו להניח את הסכך הכשר לאורך, וכן, אם השיפודים הונחו לאורך, עליו להניח את הסכך הכשר לרוחב, כך שיהיה סכך כשר מרובה מן הפסול.
תָּא שְׁמַע: שְׁיָירָא שֶׁחָנְתָה בְּבִקְעָה וְהִקִּיפוּהָ בִּגְמַלִּין, בְּאוּכָּפוֹת,
הגמרא מבקשת להביא ראיה לתמיכה בדעתו של רב הונא, בנו של רב יהושע: בוא ושמע את מה שנשנה בברייתא: אם שיירה חנתה בשדה, והנוסעים הקיפו את מחנם בגמלים שהושכבו, או באוכפיהם,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria