חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב נָקַב.
חוששים שמא הציפור או העכבר ניקבו אותו במקום הנקב הקודם שנגרם על ידי נחש, ואסור לאכול את התאנה או את המלון, משום הסכנה שהנחש אולי הותיר את ארסו.
אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? סַכָּנָה שָׁאנֵי! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי שְׁנָא? סְפֵק סַכַּנְתָּא לְחוּמְרָא? סְפֵק אִיסּוּרָא נָמֵי לְחוּמְרָא!
רב הונא אמר לרבי אבא: האם אתה משווה סכנה לאיסור? סכנה שונה היא, ופוסקים בה לחומרא במקרים שיש בהם סכנה. אמר לו רבא: מה שונה בכך שהפסיקה במקרים של ספק שיש בהם סכנה היא לחומרא, והרי במקרים של ספק שיש בהם איסור הפסיקה היא גם כן לחומרא?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָא שָׁאנֵי בֵּין אִיסּוּרָא לְסַכַּנְתָּא? וְהָא אִילּוּ סְפֵק טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין – אֲסוּרִין!
אביי אמר לרבא: וכי אין הבדל בין איסור לסכנה? והרי זו ההלכה שבמקרה של ספק הנוגע לטומאה ברשות הרבים, ספקה מותיר אותה טהורה, ואילו במקרה של ספק הנוגע למים שהיו מגולים ולכן עלולים להיות חשופים לכך שנחש הטיל בהם ארס, המים אסורים.
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה, מָה סוֹטָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – אַף טוּמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד.
רבא אמר לאביי: שם, במקרה של טומאה ברשות הרבים, החכמים למדו הלכה זו במסורת מהמקרה של סוטה, אישה המתייחדת עם אדם מסוים לאחר שבעלה הזהיר אותה שלא לעשות כן. היא אסורה לבעלה אף על פי שיש ספק אם נאפה או לא. כשם שסוטה היא אסורה רק במקרה של ספק ברשות היחיד, שכן אין ייחוד ברשות הרבים; כך גם לגבי טומאה, אדם נטמא במקרה של ספק רק ברשות היחיד.
מֵתִיב רַב שִׁימִי: שֶׁרֶץ בְּפִי חוּלְדָּה, וְחוּלְדָּה מְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה – סָפֵק נָגַע, סָפֵק לֹא נָגַע – סְפֵיקוֹ טָהוֹר, וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּין אֲסוּרִין!
רב שימי מקשה על דעתו של רבא ממשנה (טהרות ד:ב): אם נבלת שרץ הייתה בפי חולדה, ואותה חולדה הייתה מהלכת על כיכרות של תרומה, ויש ספק אם השרץ נגע בכיכרות ויש ספק אם לא נגע בכיכרות, ספק טומאתו מותיר אותו טהור, ואילו במקרה של ספק הנוגע למים מגולים ולכן חשופים לכך שנחש ישאיר בהם ארס, המים אסורים.
הָתָם נָמֵי הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ מִסּוֹטָה: מָה סוֹטָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דַּעַת לִישָּׁאֵל, אַף הָכָא נָמֵי דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל.
הגמרא משיבה: גם שם, ההלכה נלמדת מן המקרה של סוטה. כשם שהספק במקרה של סוטה כרוך בישות שיש בה דעת כדי שיישאל אם נטמאה לבעלה ונאסרה עליו, כך גם כאן, רק ספק הכרוך בישות שיש בה דעת כדי שיישאל אם הכיכרות נטמאו ייטמא. לחולדה אין דעת זו.
אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה – טְמֵאָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָדָם טָמֵא נִכְנַס לְשָׁם וְכִיסָּהּ.
רב אשי אמר: בוא ושמע ראיה נוספת לכך שסכנה חמורה יותר מאיסור (ראו משנה פרה יא:א): במקרה של צלוחית של מי טהרה שאדם הניח מגולה ובא וחזר ומצאה מכוסה, היא טמאה, שאני אומר: אדם טמא נכנס לשם וכיסה אותה, ובתוך כך טימא את הכלי ואת תכולתו.
הִנִּיחָהּ מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, אִם יְכוֹלָה חוּלְדָּה לִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה – פְּסוּלָה.
במקרה שבו אדם אחד השאיר את הכלי מכוסה וחזר ומצא אותו מגולה, אם הוא נמצא במקום שבו סמור יכול לשתות ממנו, או נחש לפי דברי רבן גמליאל, או אם יש חשש שטל נפל לתוכו בלילה, מי הטהרה פסולים להזאה בתהליך טהרתו של אדם הטמא בטומאת מת, בשל החשש שרוקו של הסמור או הטל, שאינם ראויים להזאה, נתערבו בו. עם זאת, המים אינם טמאים.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה טַעַם?
ורבי יהושע בן לוי אומר: מה הטעם שאין חוששים שאדם טמא גילה את המים וטימא אותם?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria