וְמַה סָּבַר רַבִּי יְהוּדָה? הוּא סָבַר שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁהַמּוּנָח: אֲכִילָה, נִכְתַּב לְגַבֵּי גִּיד הַנָּשֶׁה, וּמַעֲשֵׂה אֲכִילָה חָשׁוּב מֻגְדָּר בְּדֶרֶךְ כְּלָל כַּאֲכִילַת כְּזַיִת, אֵין אָדָם חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן אָכַל כְּזַיִת. וְמַה דוֹרְשִׁים הַחֲכָמִים מִמּוּנָח זֶה? שֶׁהַשִּׁמּוּשׁ בַּמּוּנָח אֲכִילָה מוֹרֶה שֶׁבְּמִקְרֶה שֶׁבּוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה מַכִיל אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה כְּזֵיתִים וְהוּא אָכַל רַק כְּזַיִת אֶחָד, הוּא חַיָּב. אַף עַל פִּי כֵן, אִם אָדָם אוֹכֵל אֶת כָּל גִּיד הַנָּשֶׁה, הוּא חַיָּב אַף אִם יֵשׁ בּוֹ פָּחוֹת מִכְּזַיִת.

ולפי רבי יהודה, מניין נלמד שאדם חייב על אכילת כזית מגיד הנשה גדול יותר? הוא סבור שהדבר נלמד מן הביטוי "אשר על כף הירך," המלמד שאפילו אם אכל רק את החלק של גיד הנשה שעל כף הירך, ולא את כל גיד הנשה, הוא חייב.

וכיצד מפרשים הרבנים את הביטוי ההוא? אותו ביטוי נחוץ כדי ללמד את ההלכה שאמר שמואל, שכן שמואל אמר: התורה אוסרת רק את החלק של גיד הנשה שעל הבליטה המעוגלת של הבשר, שצורתה ככף. ומה סבור רבי יהודה לגבי ההלכה שאמר שמואל? הוא לומד מן העובדה שנכתב: "כף הירך," שגיד הנשה של כל הירך אסור, ולא רק החלק שעל הבליטה המעוגלת של הבשר שצורתה ככף.

וְכיצד הַרַבָּנִים מפרשים את "כף הירך"? לפי דעת החכמים, ביטוי זה מציין כי איסור גיד הנשה חל על הגיד המתמשך לאורך כל הירך, כלומר, הגיד הפנימי, ובכך מוציא את החיצוני, גיד שאינו אסור מן התורה; אך למעשה, רק החלק של הגיד הפנימי שנמצא על בליטת הבשר שצורתה ככף אסור, ולא כל הגיד הפנימי.

הגמרא מקשה: אבל המונח "כף" נדרש כדי למעט את גיד הנשה של עוף, שאין לו בליטה מעוגלת על עצם הירך שלו שניתן לתארה ככף הירך, כפי שנלמד במשנה (פט ע"ב). הגמרא מסבירה: יש שני שימושים במונח "כף" הכתובים בפסוק, ולכן ניתן ללמוד ממונח זה שתי הלכות נפרדות.

משנה: במקרה של ירך שהתבשלה עם גיד הנשה בתוכה, אם יש בו, בגיד הנשה, כדי לתת את טעמו בירך, כל הירך אסורה באכילה. כיצד משערים אם יש בגיד הנשה כדי לתת טעם בבשר כל הירך? דנים בו כאילו גיד הנשה היה בשר הנותן טעם בלפת. אם בשר בנפח גיד הנשה היה נותן טעם בלפת בנפח הירך כאשר התבשלו יחד, הרי כל הירך אסורה.

לגבי גיד הנשה שהתבשל עם גידים אחרים, כאשר מזהים את גיד הנשה ומסירים אותו, שאר הגידים אסורים אם גיד הנשה היה גדול דיו כדי לתת טעם. ואם הוא אינו מזהה אותו, כל הגידים אסורים משום שכל אחד מהם עשוי להיות גיד הנשה; אך המרק אסור רק אם גיד הנשה נותן טעם במרק.

וכך גם, במקרה של חתיכה מנבלת בהמה או חתיכה של דג שאינו כשר שהתבשלה עם חתיכות דומות של בשר או דג כשר, כאשר מזהים את החתיכה האסורה ומסירים אותה, שאר הבשר או הדג אסורים רק אם החתיכה האסורה הייתה גדולה דיה כדי לתת טעם בכל התערובת. ואם הוא אינו מזהה ומסיר את החתיכה האסורה, כל החתיכות אסורות, בשל האפשרות שכל חתיכה שהוא בוחר עשויה להיות החתיכה האסורה; אבל המרק אסור רק אם החתיכה האסורה נותנת טעם במרק.

גמרא: המשנה מלמדת שירך שהתבשלה עם גיד הנשה אסורה אם הגיד נותן טעם בירך. שמואל אומר: לימדו חכמים שהירך אסורה כולה רק כאשר נתבשלה עם גיד הנשה בתוכה. אבל אם גיד הנשה נצלה בתוכה של הירך, מותר לקלף את הבשר ולאכול אותו עד שהוא מגיע אל גיד הנשה, ואז מסיר את הגיד.

הגמרא מקשה: וכי כך הוא? והרי רב הונא אומר: לגבי גדי שנצלה עם החֵלֶב האסור שלו, אסור לאכול כל חלק מן הבהמה, אפילו מראש אוזנו? מכאן מוכח שצלייה, כמו בישול, מפזרת את טעם החֵלֶב האסור בכל הבהמה כולה.