בַּחֲדָשָׁה.
הגמרא דוחה אפשרות זו: רב נחמן מתייחס למקרה של סכין חדשה שאין עליה שאריות.
חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
הגמרא מקשה: אם מדובר בסכין חדשה, בין לשיטת רבי ישמעאל ובין לשיטת רבי עקיבא, שנחלקו אם עבודה זרה נאסרת משעת עשייתה או משעת עבודתה, סכין אינה אלא בכלל תשמישי עבודה זרה, ותשמישי עבודה זרה אינם נאסרים אלא לאחר שהם משמשים לעבודת עבודה זרה. הגמרא מסבירה: אם תרצה, אמור שהכוונה היא למקרה שבו חתך ענף [gevaza] לעבודת עבודה זרה באמצעות הסכין, באופן שאינו מותיר שארית. ואם תרצה, אמור במקום זאת שרב נחמן מתייחס למקרה של סכין ישנה שחימם באש עד שנעשתה לוהטת ולבנה באש, ולכן אין שארית על הסכין.
אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
§ נאמר: לגבי מי ששוחט בהמה בסכין של גויים, רב אומר: הוא קולף שכבה מן הבשר במקום בבהמה שבו הסכין נגעה בבשר ושם נספג השייר האסור שעל הסכין. ורבה בר בר חנה אומר: הוא מדיח את המקום שבו הסכין נגעה בבשר. הגמרא מציעה: נאמר שבזה הם נחלקו, שחכם אחד, רבה בר בר חנה, סובר: מקום השחיטה בגרון קר הוא ואינו בולע את השייר האסור, ולכן די בהדחה. וחכם אחד, רב, סובר: מקום השחיטה בגרון חם הוא ולכן הוא בולע את השייר האסור.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
הגמרא דוחה הצעה זו: לא, ייתכן שכולם סבורים כי מקום השחיטה בגרון חם. שכן לדעת מי שאומר שהוא קולף שכבה, הדבר מובן היטב, ולדעת מי שאומר שהוא שוטף את המקום שבו הסכין נגעה בבשר, הוא סבור כי מאחר ששני האיברים שיש לחתוך בשחיטה [סימנים], כלומר, קנה הוושט, עסוקים בהוצאת דם, הם אינם בולעים את השארית.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
יש מי שאומרים שכולם סבורים כי מקום השחיטה בגרון קר הוא. שכן מי שאומר שהוא מדיח את המקום שבו הסכין נגעה בבשר, הדבר מסתדר היטב, ומי שאומר שהוא קולף שכבה סבור שאף על פי שאותו מקום קר, מחמת דוחק הסכין על הגרון, הבשר סופג את השיירים.
סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
§ באשר לסכין שבה נשחטה בהמה שהיא טרפה, רב אחא ורבינא נחלקו. אחד אומר: מכשירים אותה בחמים כדי להוציא את הבליעות מן הטרפה, ואחד אומר: שוטפים אותה בקרים, וזה מספיק. וההלכה היא: מותר לשטוף אותה אפילו בקרים. ואם יש פיסת בד מרופטת של וילון שאפשר לקנח בה את הסכין, אין צורך לשטוף אותה.
וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
ולפי מי שאומר שמגעילים אותו בחמים, מה הטעם שעליו לעשות כן; האם משום ההנחה שהסכין בלעה איסור? נימוק זה לא צריך להיות מוגבל למקרה שבו שחט טרפה. סכין שבה שחט בהמה מותרת צריכה גם היא הגעלה, מפני שהיא בלעה שיירים מן האבר מן החי לפני שהשחיטה הושלמה. הגמרא משיבה: מתי יש לחשוש שהסכין בלעה את השיירים? זהו כאשר בית השחיטה מתחמם. ומתי הוא מתחמם? זהו בשעה שהשחיטה הושלמה. באותו רגע, הוא כבר מותר.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
§ רב יהודה אומר שרב אומר: השוחט צריך שלוש סכינים, אחת שבה הוא שוחט את הבהמה, ואחת שבה הוא חותך בשר, ואחת שבה הוא חותך חלבים אסורים. אין להשתמש באותה סכין לחיתוך הבשר והחלבים האסורים, משום השארית שעל הסכין לאחר חיתוך החלבים האסורים.
וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
הגמרא מציעה: וימנה לו סכין אחת לחיתוך הן הבשר והן החֵלֶב האסור ויחתוך בה בשר ולאחר מכן יחתוך בה חֵלֶב אסור. בדרך זו, השייר האסור שעל הסכין לא ישפיע על הבשר. הגמרא מסבירה: החכמים גזרו גזירה דרבנן האוסרת להשתמש בסכין אחת כדי לחתוך בשר ולאחר מכן חֵלֶב אסור, שמא הוא גם יחתוך חֵלֶב אסור ולאחר מכן יחתוך בשר. הגמרא מקשה: גם כעת, לאחר הגזירה המחייבת סכינים נפרדות, יש לחשוש שהן יתחלפו לו והוא ישתמש בסכין שחתכה את החֵלֶב האסור כדי לחתוך את הבשר. הגמרא מסבירה: מאחר שהחכמים חייבו אותו להחזיק שתיים סכינים, יש לו סימן היכר בולט על אחת הסכינים שימנע בלבול.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
ורב יהודה אומר שרב אומר: השוחט צריך שני כלי מים, אחד שבו הוא מדיח בשר ואחד שבו הוא מדיח חלבים אסורים. הגמרא מציעה: ושיקצה אחד כלי וידיח בשר בו במים שבכלי ואחר כך ידיח חלבים אסורים בו באותם המים שבאותו כלי. הגמרא מסבירה: חכמים גזרו גזירה דרבנן לאסור לעשות כן, שמא ידיח חלבים וידיח בשר לאחר מכן. הגמרא מקשה: גם עכשיו, לאחר הגזירה המחייבת כלים נפרדים, יש לחשוש שיתחלפו לו והוא ידיח בשר בכלי שבו הדיח חלבים. הגמרא משיבה: כיוון שחכמים הצריכוהו שיהיו לו שני כלים, יש לו היכר באחד הכלים שימנע בלבול.
אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
§ אמימר אומר בשם רב פפא: אדם לא יניח [לסחוף] את המותניים של בהמה מעל בשר אחר, כך שהחֵלֶב האסור המחובר למותניים יבוא במגע עם הבשר האחר, משום שהחֵלֶב האסור ניתך וזורם והבשר סופג אותו.
אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
הגמרא מעלה קושיה: אם כן, ואם זהו חשש, כאשר המותניים מונחים גם כן באופן הרגיל שלהם [teritzi], כשהחֵלֶב האסור מעל בשר המותניים, החֵלֶב האסור נוזל והבשר של המותניים סופג אותו. הגמרא מסבירה: הקרום שבין החֵלֶב האסור ובין בשר המותניים חוצץ מלמטה ומונע את ספיגת החֵלֶב האסור. הגמרא מקשה: אם כן,