אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
§ רבי זירא אומר כי שמואל אומר: אם חימם סכין עד שנעשתה לוהטת־לבנה [libben] ושחט בה בהמה, שחיטתו כשרה, שכן חיתוך הסימנים הנוגעים בדבר בלהב החד של הסכין קדם להשפעת ליבונה. אילו השפעת החום קדמה לחיתוך, הייתה הבהמה נעשית טרפה, בהמה שיש בה פצע שיגרום לה למות בתוך שנים עשר חודש, קודם שהושלמה השחיטה, על ידי צריבת קנה הנשימה והוושט. הגמרא שואלת: אבל האם אין דפנותיה של הסכין, השורפות את הגרון ועושות את הבהמה טרפה? הגמרא משיבה: מקום השחיטה שבגרון נפתח מיד לאחר החתך, והרקמה שמשני צדי החתך אינה נצרבת על ידי הלהב הלוהט־לבן.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
דילמה הועלתה בפני החכמים: אם אדם חימם שיפוד [shappud] עד שהפך לוהט מלובן והכה בו אדם , ולאחר שהפצע החלים התפתח בו נגע צרעת, האם נגע זה נידון כשחין של צרעת או שהוא נידון כמכוות אש של צרעת ?
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
מהו ההבדל המעשי אם נפסק שמדובר בשחין או במכווה? ההבדל הוא לעניין מה שנלמד בברייתא: גם שחין מצורע וגם מכווה מצורעת נטמאים במשך שבוע אחד של הסגר בשני סימנים: בשער לבן שצומח בנגע הצרעת ובהתפשטות של נגע הצרעת. ומדוע חילק אותם הכתוב לשתי פרשיות נפרדות אף שמעמדם ההלכתי זהה? הכתוב חילק אותם כדי לומר שאין הם מצטרפים יחד לשיעור הנדרש של נגעי צרעת טמאים. אלא, יש טומאה רק אם השחין או המכווה מהווים את אותו שיעור כל אחד בפני עצמו.
וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
ונלמד בברייתא: איזו מכה היא שחין ואיזו היא מכווה? אם הוכה בעץ, באבן, בגפת, בחמי טבריה, או בכל דבר שאינו מתחמם באש, לשון שבאה לרבות עופרת שנחצבה ממקורה בקרקע, שלפעמים היא חמה עד כדי לשרוף אדם, זהו הרושם שנותר על העור שחין. ואיזו מכה היא מכווה? אם נכווה בגחלת, באפר חם, בסיד רותח, בגבס רותח [בגיפסית], או בכל דבר שמתחמם באש, לשון שבאה לרבות מים שהוחמו באש, זהו הרושם שנותר על העור מכווה.
וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
ונלמד בברייתא: אם יש שחין ומכווה באותו מקום בעור והתפתח נגע צרעת, הפצע המאוחר קובע את אופי הצרעת. לפיכך, אם השחין קדם למכווה, המכווה מבטלת את השחין והנגע הוא נגע מכווה. ואם המכווה קדמה לשחין, השחין מבטל את המכווה והנגע הוא נגע שחין.
וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
וכאן, במקום שבו הועלתה הדילמה אם הסימן המתפתח ממכה בשיפוד לוהט הוא שחין או כוויה, מהן הנסיבות? מדובר במקרה שבתחילה היה שחין בשיעור חצי מגודלה של עדשה מפוצלת על עורו של האדם, ואדם חימם שיפוד עד שנעשה לבן מלובן והכה אותו בו, וסימן אחר בשיעור חצי מגודלה של עדשה מפוצלת הופיע שם על העור.
מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
הגמרא מבהירה את הדילמה: מהי ההלכה? האם השפעת המכה קודמת ולאחר מכן באה השפעת החום ומבטלת את השפעת המכה, והרי זו חצי שיעור של שחין וחצי שיעור של כוויה, ואינם מצטרפים יחד לכדי שיעור שלם? או שמא השפעת החום קודמת ולאחר מכן באה השפעת המכה ומבטלת את השפעת החום, והרי זו חצי שיעור של שחין וחצי שיעור של שחין, והם מצטרפים יחד.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לדילמה מאותו שאמר רבי זירא שאמר שמואל: אם חימם אדם סכין עד שנעשתה לוהטת מלובן ושחט בה בהמה, שחיטתו כשרה, שכן חיתוך הסימנים הרלוונטיים בחדותה של הסכין קדם להשפעת ליבונה. מסתבר, שהשפעת המכה באה תחילה. הגמרא דוחה ראיה זו: חיתוך בלהב חד שונה מהכאה בחפץ קהה, ורק במקרה של להב החיתוך קודם להשפעת החום.
תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לדילמה מתוך ברייתא: אם אדם חימם שיפוד עד שנעשה לוהט מלובן והכה בו אדם בו, ולאחר שהפצע נרפא התפתח בו נגע צרעת, נגע זה נידון ככוויית צרעת שנגרמה באש. לכאורה, השפעת המכה קודמת להשפעת הכוויה. הגמרא דוחה ראיה זו: גם שם, מדובר במקרה שבו דקר את העור בשיפוד, שהרי זה כמו חיתוך בלהב חד.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
§ רב נחמן אומר שרבה בר אבוה אומר: לגבי סכין המשמשת לעבודה זרה, מותר לשחוט בה בעל חיים, אבל אסור לחתוך בה בשר. מותר לשחוט בה בעל חיים מפני שהשחיטה היא פעולה מקלקלת ביחס לבעל החיים, שערכו רב יותר כשהוא חי. אבל אסור לחתוך בה בשר, מפני שלאחר שבעל החיים נשחט, החיתוך הוא פעולה מתקנת שהופכת את הבשר לנוח לטיפול.
אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
רבא אמר: יש מקרים שבהם אסור לשוחט בהמה להשתמש בסכין ששימשה לעבודת אלילים, כגון במקרה של בהמה שנמצאת בסכנה, כלומר שהיא עומדת למות. אם לא ישחט את הבהמה, היא תהפוך לנבילה ותפחת בערכה. ויש מקרים שבהם מותר למי שחותך בשר להשתמש בסכין של עבודת אלילים, כגון במקרה של בהמה שירכותיה מיועדות להישלח כמתנה לאדם חשוב. חיתוכה לחתיכות יהפוך אותה לבלתי ראויה למטרה זו, ובכך יפחית את ערכה.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
הגמרא מקשה: ונגזור שהוא אסור להשתמש בסכין ששימשה לעבודה זרה, לא מפני שאסור ליהנות ממנה, אלא משום שארית של שומן של נבלות אסורות שעל הסכין.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria