Drashot AI Logo
חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!
המארחים ניפו את השעורה בכלי, אך החמור לא אכל אותה. הם הפרידו ביד את המוץ מן השעורה, אך החמור לא אכל אותה. הם תהו מדוע החמור אינו אוכל את השעורה. רבי פינחס בן יאיר אמר למארחיו: אולי השעורה אינה מעושרת. הם עישרו אותה והחמור אכל אותה. רבי פינחס בן יאיר אמר: בהמה ענייה זו הולכת לעשות את רצון קונה, ואתם מאכילים אותה תבואה שאינה מעושרת? רבי זירא התייחס לחמור זה כאשר דיבר על כך שהאל מונע תקלות מלהתרחש באמצעות בעלי החיים של הצדיקים.
וּמִי מִיחַיְּיבָא? וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע, וְלִבְהֵמָה, וְקֶמַח לְעוֹרוֹת, וְשֶׁמֶן לַנֵּר, וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים – פָּטוּר מֵהַדְּמַאי.
הגמרא שואלת: והאם אדם שקונה תבואה שהיא דמאי כדי להאכיל את בהמתו חייב לעשר אותה? והרי למדנו במשנה (דמאי א:ג): הקונה תבואה בשוק לזריעה או להאכלת בהמה, או קמח לעיבוד עורות, או שמן להדלקת נר, או שמן לסוך בו כלים פטור מחובת הפרשת מעשרות של דמאי?
הָתָם הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלְּקָחָן מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, אֲבָל לְקָחָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה – חַיָּיב לְעַשֵּׂר. וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לֹא לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עִישֵּׂר.
הגמרא משיבה: שם, נאמר לגבי אותה משנה כי רבי יוחנן אומר: הם לימדו זאת רק במקרה שאדם קנה את אותם פריטים מלכתחילה עבור הבהמה או עבור שאר המטרות המנויות במשנה, אבל אם קנה אותם מלכתחילה עבור אדם ונמלך בדעתו לגביהם והחליט להשתמש בהם עבור בהמה, הוא חייב לעשר את הדמאי. ונשנתה ברייתא התומכת בהבנה זו: במקרה של מי שקונה תבואה מן השוק עבור אכילת אדם, ולאחר מכן נמלך בדעתו לגביה והחליט להשתמש בה עבור בהמה, אותו אדם אינו רשאי לא להניח אותה לפני בהמתו ולא לפני בהמת חברו אלא אם כן עישר את התבואה.
שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.
רבי יהודה הנשיא שמע שרבי פינחס בן יאיר הגיע, והוא יצא לקראתו. רבי יהודה הנשיא אמר לו: האם רצונך לסעוד עמי? רבי פינחס בן יאיר אמר לו: כן. פניו של רבי יהודה הנשיא זהרו [tzahavu], שכן היה ידוע היטב שרבי פינחס בן יאיר לא קיבל הזמנות לסעוד אצל אחרים.
אָמַר לוֹ: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁמּוּדָּר הֲנָאָה מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי? יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, יֵשׁ רוֹצֶה וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וּכְתִיב: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ״, וְאַתָּה רוֹצֶה וְיֵשׁ לְךָ.
רבי פינחס בן יאיר אמר לרבי יהודה הנשיא: וכי אתה סבור שהנאה מן העם היהודי אסורה עליי בנדר? אדרבה, העם היהודי קדוש. אני נמנע מלקבל הזמנות, שכן יש מי שרוצה להזמין אורחים לסעוד עמו אך אין לו האמצעים, ואיני רוצה ליהנות מסעודה שבעל הבית אינו יכול להרשות לעצמו. ויש מי שיש לו האמצעים אך אינו רוצה לארח אורחים, ועל אנשים כאלה נאמר: "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו כן הוא: אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך" (משלי כג:ו–ז). אבל אתה רוצה להזמין אורחים לסעוד עמך, ויש לך האמצעים.
מִיהָא הַשְׁתָּא מְסַרְהֵיבְנָא, דִּבְמִלְּתָא דְּמִצְוָה קָא טָרַחְנָא, כִּי הָדַרְנָא אָתֵינָא עָיֵילְנָא לְגַבָּךְ.
אבל עכשיו אני ממהר [mesarheivna], שכן אני עוסק בקיומו של עניין הכרוך במצווה. כשאחזור אכנס כדי לסעוד איתכם.
כִּי אֲתָא, אִיתְרְמִי עָל בְּהָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווֹ קָיְימִין בֵּיהּ כּוּדַנְיָיתָא חִוָּורָתָא, אָמַר: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וַאֲנִי אֶסְעוֹד אֶצְלוֹ?
כאשר רבי פינחס בן יאיר חזר, הוא הזדמן להיכנס דרך אותו פתח שבו עמדו פרדות לבנות. הוא אמר: מלאך המוות נמצא בביתו של אדם זה, ואני אסעד עמו? פרדות לבנות היו ידועות כחיות מסוכנות.
שְׁמַע רַבִּי נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מְזַבֵּנְינָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.
רבי יהודה הנשיא שמע את דבריו של רבי פינחס בן יאיר ויצא לקראתו. אמר לו: אמכור את הפרדות. רבי פינחס בן יאיר אמר לו: בכך תעבור על האיסור: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט:יד), שכן אסור לכל יהודי להחזיק ברשותו בעל חיים מזיק.
מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.
רבי יהודה הנשיא אמר לו: אני אכריז על הפרדות כהפקר. רבי פינחס בן יאיר אמר לו: אתה בכך תרבה את הנזק, שכן לא יהיה בעלים שירסן אותן. רבי יהודה הנשיא אמר לו: אני אסיר את פרסותיהן כדי שלא יוכלו לבעוט ולגרום נזק. רבי פינחס בן יאיר אמר לו: יש חובה למנוע צער בעלי חיים, ואתה תעבור עליה. רבי יהודה הנשיא אמר לו: אני אהרוג אותן. רבי פינחס בן יאיר אמר לו: יש האיסור: אל תשחית דברים בעלי ערך.
הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.
רבי יהודה הנשיא היה מפציר בו מאוד להיכנס לביתו, עד שהר עלה ביניהם ורבי יהודה הנשיא לא יכול היה עוד לדבר עמו. רבי יהודה הנשיא בכה ואמר: אם בחייהם כך הוא שהצדיקים גדולים, לאחר מותם על אחת כמה וכמה. הגמרא מעירה: זהו כפי שאומר רבי חמא בר חנינא: הצדיקים גדולים לאחר מותם יותר מבחייהם, שנאמר: "ויהי הם קוברים איש, והנה ראו את הגדוד; וישליכו את האיש בקבר אלישע; וילך האיש ויגע בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו" (מלכים ב׳ יג:כא).
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא לְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ!
רב פפא אמר לאביי: הוכחה זו ממעשה אלישע, שהצדיקים גדולים יותר לאחר מותם, אינה תקפה. ושמא אירע הדבר הזה כדי לקיים לגבי אלישע את ברכתו של אליהו, כפי שנאמר: "נא פי שניים ברוחך אלי" (מלכים ב׳ 2:9). אליהו החיה מת אחד, וזהו השני שהחיה אלישע. אביי אמר לו לרב פפא: אם כן, האם זה מתיישב עם מה ששנוי בברייתא: אותו מת עמד על רגליו אך לא הלך לביתו, דבר המורה שלא באמת חזר לחיים?
אֶלָּא בְּמָה אִיקַּיַּים? כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״.
הגמרא שואלת: אבל אם כך הוא הדבר, באיזה אופן התקיימה ברכתו של אליהו ? אלא, כפי שאומר רבי יוחנן: הברכה התקיימה כאשר ריפא את צרעתו של נעמן, שכן מצורע נחשב כמת, כפי שנאמר לגבי מרים כאשר לקתה בצרעת: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב:יב).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן ״יֵמִים״ – שֶׁאֵימָתָם מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה. וְהָא קָחָזֵינָא דְּחָיֵי! אֵימָא: ״וְחָיָית״, וְהָא קָחָזֵינָא דְּמִיתַּסֵּי! דְּחִיוָּורָן רֵישׁ כַּרְעַיְיהוּ קָא אָמְרִינַן.
אגב פרדות לבנות, שנמשלו למלאך המוות, רבי יהושע בן לוי אומר: מפני מה הפרדות נקראות ימים (ראו בראשית לו:כד)? מפני שאימתן [אימתן] מוטלת על כל הבריות, כפי שרבי חנינא אומר: בכל ימי, לא שאלני אדם על פצע שנגרם לו על ידי פרדה לבנה ושרד, דבר המצביע על כך שהן מסוכנות ביותר. הגמרא שואלת: והרי ראינו שיש אנשים ששורדים לאחר שנפצעו על ידי פרדה לבנה? הגמרא משיבה: אמור מעתה, לא שאלני אדם על פצע שנגרם לו על ידי פרדה והפצע נרפא. הגמרא שואלת: והרי ראינו שפצעים כאלה נרפאים? הגמרא משיבה: הפצע שעליו אנו אומרים שאינו נרפא הוא כזה שנגרם על ידי פרדה שחלקן העליון של רגליה לבן.
״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.
הגמרא מביאה אמירות נוספות של רבי חנינא: לגבי הפסוק: "אין עוד מלבדו" (דברים ד:לה), אומר רבי חנינא: ואפילו כשפים אינם מועילים כנגד רצון ה'. הגמרא מספרת: הייתה אישה אחת שניסתה לקחת עפר מתחת לרגליו של רבי חנינא כדי לעשות עליו כשפים ולהזיק לו. רבי חנינא אמר לה: קחי את העפר, אך הדבר לא יועיל לך, שכן נאמר: "אין עוד מלבדו." הגמרא שואלת: והרי רבי יוחנן אומר: מפני מה נקראים כשפים כשפים? שזה ראשי תיבות של מכחישין פמליא של מעלה, כלומר: שהם ממעטים את הפמליה של מעלה [פמליא], ומכאן שהם פועלים בניגוד לרצון ה'. הגמרא משיבה: רבי חנינא שונה, שכן, מפני שזכותו גדולה, אין הכשפים פועלים עליו.
וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.
ורבי חנינא אומר: אדם נחבל באצבעו למטה, בארץ, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה שראוי שייחבל, כפי שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו (ראו תהילים לז:כג ומשלי כ:כד). רבי אלעזר אומר: דם פצע מכפר כדם עולה. רבא אמר: דבר זה נאמר לגבי פצע באגודל ידו הימנית, שכן מפעילים כוח באגודל זה ולכן הפצע חמור יותר; וכן נאמר לגבי פצע שני באותו מקום לפני שהראשון נרפא, ובתנאי שהוא נפצע בשעה שהוא הולך לעשות דבר של מצווה.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: מִיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּמִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה מִסְּעוּדַת אָבִיו.
אגב רבי פינחס בן יאיר, הגמרא מציינת כי אמרו על רבי פינחס בן יאיר: בכל ימיו מעולם לא בצע פת ולא בירך על פרוסת לחם שלא הייתה שלו, ומן היום שהגיע לכלל דעת לא נהנה אפילו מסעודת אביו, משום שנמנע מלהפיק הנאה מכל אדם.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria