או עם דם של חיה שאינה מבויתת שלא יצא מן הצוואר ואינו טעון כיסוי, רואים את הדם כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר: דם אינו מבטל דם. לפיכך, אף אם דמה של החיה שאינה מבויתת, שחייבים לכסותו, אינו ניכר בתערובת זו, הוא חייב לכסות את התערובת בכל זאת.

לגבי דם המתיז מחוץ לבור שעליו נשחטה הבהמה, או על קיר, ודם שנשאר על סכין השחיטה, אדם חייב לכסות אותו. רבי יהודה אמר: מתי זו ההלכה? כשאין דם נשאר שם מן השחיטה מלבד אותו דם. אבל אם דם נשאר שם מן השחיטה שאינו אותו דם, הוא פטור מלכסותו.

גמרא:למדנו במשנה שם (זבחים עז ע"ב): במקרה של דם של קרבן הראוי להקרבה שנתערב במים, אם לתערובת יש מראה של דם היא כשרה לזריקה על המזבח, אף על פי שרוב התערובת הוא מים. אם הדם נתערב ביין אדום, רואים את היין כאילו הוא מים. אם כמות מים זו הייתה משאירה לתערובת מראה של דם, היא כשרה להקרבה. וכן, אם הדם נתערב בדם של בהמה חולין או בדם של חיה חולין, מחשיבים את דם החולין כאילו הוא מים. רבי יהודה אומר: דם אינו מבטל דם. לפיכך, הכהן זורק את דם התערובת על המזבח.

המשנה מלמדת שבמקרה שבו מים התערבו בדם של קורבן, אם לתערובת יש מראה של דם היא כשרה, למרות העובדה שיש יותר מים מדם. בעניין זה רבי חייא בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: לימדו את ההלכה הזאת רק במקרה שבו המים נפלו לתוך הדם. אבל במקרה שבו הדם נפל לתוך המים, הטיפה הראשונה של דם, ואז הטיפה הראשונה הבאה של דם, בטלות במים, כלומר, כל טיפה בטלה בתורה. כתוצאה מכך, התערובת פסולה להגשה, בלי קשר לשאלה אם יש לה מראה של דם.

רב פפא אומר: אך בנוגע למצווה של כיסוי דמם של עופות או חיות שאינן מבויתות שנשחטו, אין הדבר כך. במקרה זה, אפילו אם הדם נפל לתוך מים, מצוות הכיסוי חלה עליו, ובלבד שלתערובת יש מראה של דם. הדם אינו בטל במים מפני שאין דחייה קבועה לגבי מצוות מלבד אלו הנוגעות לעבודות הקרבנות. לכן, ביטולו היה זמני בלבד, אך משהיה במים די דם, הוא שב למעמדו כדם.

§ לגבי תערובות של דם ומים, רב יהודה אומר ששמואל אומר: כל תערובות של דם ומים השומרות על גוון אדמדם נחשבות לדם ומכפרות בהקרבתן על המזבח, ומכשירות אוכל לקבל טומאה, ונכללות בחובת כיסוי הדם, בתנאי שהדם הוא משחיטת חיה או עוף. הגמרא שואלת: מה רב יהודה מלמד אותנו? אם הוא מלמד אותנו שתערובות כאלה מכפרות, אנו כבר לומדים זאת מן המשנה במסכת זבחים. ואם הוא מלמד אותנו שתערובות כאלה נכללות בחובת כיסוי הדם, אנו כבר לומדים זאת במשנה כאן.

אלא, היה נחוץ לרב יהודה ללמד שתערובות כאלה מכשירות אוכל לקבל טומאה, שכן דבר זה לא נשנה במשנה. הגמרא מקשה: גם אין צורך ללמד שתערובות כאלה מכשירות אוכל לקבל טומאה. אם לתערובת יש דין דם, היא מכשירה אוכל לקבל טומאה, כמו דם, ואם לתערובת יש דין מים, היא מכשירה אוכל לקבל טומאה, כמו מים. הגמרא משיבה: לא, אמירה זו נחוצה במקרה שבו הדם התערב במי גשמים, שאינם מכשירים אוכל בלא כוונתו או רצונו של בעל האוכל. אם התערובת נחשבת דם, היא מכשירה את האוכל לקבל טומאה.

הגמרא מקשה: גם בנוגע למי גשמים, מאחר שאדם נטל אותם והניח אותם בכלי שיש בו דם, הרי ייחס חשיבות למי הגשמים, והם צריכים להיות ראויים להכשיר את האוכל לקבל טומאה. הגמרא משיבה: לא, אמירה זו נצרכת במקרה שבו מי הגשמים התערבו בדם מעצמם, כלומר, הם לא נאספו ונשפכו בכוונה.

רבי אסי מנהרביל אומר: דבריו של רב יהודה מתייחסים לפלזמת דם, כלומר, אם לפלזמה יש גוון אדמדם מחמת הדם, דינה כדם והיא יכולה להכשיר אוכל לקבל טומאה. רבי ירמיה מדפתי אמר: אכילת פלזמה זו חייבת בכרת, כפי שדין ההלכה לגבי מי שאוכל דם (ראו ויקרא יז:יד), ובלבד שיש בה לפחות כזית של דם ממש. כך נשנה בברייתא: פלזמת דם היוצאת מן המת ויש לה גוון אדמדם מטמאה באוהל, ובלבד שיש בה לפחות רביעית לוג של דם ממש, שהוא שיעור דמו של מת המטמא.

למדנו בברייתא במקום אחר (תוספתא, אהלות ד:ה): כל הנוזלים היוצאים מן המת, כגון דמעות או חלב אם, טהורים, חוץ מדמו. וכל הנוזלים היוצאים מן המת שיש בהם מראה אדמומי של דם מטמאים טומאת אוהל. הגמרא שואלת: וכי נוזלים היוצאים מן המת טהורים? והרי יש להקשות סתירה ממשנה (טבול יום ב:א): לגבי נוזלים היוצאים ממי שטבל באותו יום, נוזלים היוצאים ממנו דינם כנוזלים שהוא נוגע בהם.