§ רבי יהודה הנשיא אומר: הפסוק: "לא תשחטו אותו ואת בנו שניהם ביום אחד" (ויקרא כב:כח), מתייחס ליום מיוחד, והוא מלמד כי יום מיוחד טעון הכרזה כדי למנוע מקונים לשחוט בהמה יחד עם ולדה באותו יום. מכאן נלמד מה שנאמר במשנה: בארבעה פרקים בשנה, שהם ימים מיוחדים, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו: מכרתי את אמה לשחיטה, או: מכרתי את ולדה לשחיטה.

משנה: מצוות כיסוי הדם לאחר שחיטה נוהגת הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, הן בפני, כלומר בזמן, הבית והן שלא בפני הבית. והיא נוהגת בחולין, אבל אינה נוהגת במוקדשין. והיא נוהגת לגבי שחיטת חיה ועוף, לגבי בעלי חיים ועופות המצויים בביתו, ולגבי אלה שאינם מצויים וניצודים בשדה. והיא נוהגת לגבי כוי, מפני שהוא ספק אם כוי הוא בהמה ואדם פטור מכיסוי דמו, או שמא הוא חיה ואדם חייב לכסותו.

ואין שוחטין כוי ביום טוב, מפני שכיסוי דמו כרוך בעשיית מלאכה אסורה, המותרת רק כאשר קיימת חובה ודאית לכסות את הדם. ואם שחט כוי ביום טוב בדיעבד, אין מכסים את דמו אלא לאחר יום טוב.

גמרא: הגמרא שואלת: מה הטעם שאין חייבים לכסות את הדם של עופות מוקדשים? אם נאמר שזה משום דבריו של רבי זירא, הרי זה קשה. שכן רבי זירא אומר: השוחט עוף או חיה חייב לתת עפר מתחת לדם ועפר מעליו, כפי שנאמר: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז:יג). לא נאמר: וכסהו עפר, אלא "בעפר", ללמד שהדם צריך להיות מכוסה בתוך העפר. הכתוב מלמד שהשוחט עוף או חיה חייב לתת עפר מתחת לדם ועפר מעל הדם.

הגמרא ממשיכה: וכאן, בנוגע לקרבן עוף, שדמו ניתן על המזבח, לא ייתכן לכסות את הדם בעפר שמתחתיו. שכן כיצד יש לבצע את כיסוי הדם? אם תציע שיניח עפר על המזבח ויבטל את אותו עפר למזבח כך שלעולם לא יוסר משם, אין הדבר אפשרי, שכן בביטול העפר למזבח הוא מוסיף על המבנה של המזבח. והרי נאמר בנוגע לבניין המקדש: "הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל" (דברי הימים א׳ כ״ח:י״ט), ללמד שמידות המקדש וכל הכלים שבתוכו ניתנו בנבואה, ולכן אינן נתונות לשינוי.

ואם מישהו מציע כי אין לבטל את העפר כלפי המזבח, גם זה בעייתי, שכן העפר מהווה חציצה בין דם הציפור לבין המזבח.

הגמרא מסבירה מדוע אמירה זו של רבי זירא אינה מסבירה די הצורך מדוע אין חובה לכסות את דמם של עופות הקרבנות. אמנם אי אפשר להניח עפר מתחת לדמו של העוף, אך אפשר להניח עפר מעל דמו של העוף. אם כן, שיכסה את הדם מלמעלה.

הגמרא מסבירה הצעה זו: האם לא שנינו בברייתא שרבי יונתן בן יוסף אומר: אם אדם שחט חיה, שדמה טעון כיסוי, ולאחר מכן שחט בהמה, שדמה אינו טעון כיסוי, באותו מקום שבו נשחטה החיה, הרי הוא פטור מהחובה לכסות את דם החיה, שכן הוא מכוסה בדם הבהמה. אבל אם אדם שחט בהמה ולאחר מכן שחט חיה, הוא חייב לכסות את דמה של האחרונה אף על פי שאין שם עפר אלא דם הבהמה מתחתיו. ברור מברייתא זו שמצוות כיסוי הדם חלה אף כאשר אי אפשר להניח עפר מתחת לדם.

הגמרא משיבה: ההחרגה של עופות קרבן ממצוות כיסוי הדם, אפילו מלמעלה, היא בהתאם לאמרה אחרת של רבי זירא, שכן רבי זירא אומר בנוגע למנחות: כל כמות של סולת שהיא ראויה לבלילה עם שמן במנחה, היעדר הבלילה אינו פוסל את המנחה. אף על פי שיש מצווה לבלול את השמן עם הסולת לכתחילה, המנחה כשרה להקרבה אפילו אם השמן והסולת אינם בלולים יחד. ואילו כל כמות של סולת שהיא אינה ראויה לבלילה עם שמן במנחה, היעדר הבלילה פוסל את המנחה. בדומה לכך, אם אדם שחט בהמה ולאחר מכן חיה, מאחר שהיה אפשר לכסות את דמה של הראשונה לפני שחיטת השנייה, דבר שהיה מאפשר קיום כראוי של מצוות כיסוי הדם, עדיין הוא חייב לכסות את הדם מלמעלה. לעומת זאת, תמיד אי אפשר לקיים כראוי את המצווה במקרה של עופות קרבן.

הגמרא שואלת: ועדיין, מדוע מצוות כיסוי הדם אינה חלה על עופות של קורבנות? שיגרד אדם את הדם מעל המזבח ויכסהו במקום אחר. האם לא למדנו במשנה (פז ע"ב): לגבי דם שניתז מחוץ לבור שבו נשחטה הבהמה, ודם שנשאר על סכין השחיטה, אדם חייב לכסותו? מכאן ברור שההלכה היא שמותר לגרד את הדם ולכסותו במקום אחר מן המקום שבו נשפך. אף כאן, נגרד את דמו של עוף קורבן מעל המזבח ונכסהו במקום אחר.

הגמרא משיבה: אם פסיקת המשנה עסקה ב פריטים המוקדשים למזבח, אכן, יש לגרד את הדם ולכסותו במקום אחר. אך כאן אנו עוסקים בפריטים המוקדשים לבדק הבית, כלומר, עופות שנתרמו למקדש כדי להימכר, והרווחים מהם ישמשו לתיקונים. עופות כאלה אסור לשחוט, ואם אדם עבר ושחט אותם, אסור להפיק מהם כל הנאה. התנא של המשנה סובר שמצוות כיסוי הדם אינה חלה על בעל חיים שנשחט ואסור באכילה.