לכן, כאשר אדם שוחט אם ואת ולדה, ששניהם בהמות קורבן, מחוץ לעזרת המקדש, לגבי הראשון, הרי זה כאילו הוא פשוט הרג אותו ללא שחיטה כשרה, שכן שחיטתו מחוץ לעזרה פוסלת אותו. בהתאם לכך, השני היה ראוי להתקבל בפנים במקדש, ולא היה כל איסור לשוחטו באותו יום. אם כן, כאשר שחט אותו מחוץ לעזרה, מדוע הוא חייב רק מלקות? שיהיה חייב גם בכרת.

בדומה לכך, ניתן לשאול את אותה שאלה ביחס למה שנלמד במשנה: אם שתי הבהמות היו חולין והן נשחטו בפנים בעזרת המקדש, שתיהן פסולות לקרבן. ועל שחיטת השנייה, לוקה ארבעים. מאחר ששמענו שרבי שמעון אומר: מעשה שחיטה שאינה ראויה אינו נחשב כבעל המעמד ההלכתי של מעשה שחיטה, ביחס לראשונה, הרי זה כאילו הוא פשוט הרג אותה בלא שחיטה כשרה, שכן בהמת חולין שנשחטה בעזרת המקדש נעשית פסולה, מאחר שאסור ליהנות ממנה. אם כן, מדוע על שחיטת השנייה, לוקה ארבעים?

בדומה לכך, המשנה מלמדת: אם שתי הבהמות היו בהמות קודשים שנשחטו בפנים בעזרת המקדש, הראשונה כשרה לקרבן, והשוחט אותה פטור מכל עונש. אבל על שחיטת השנייה, לוקה ארבעים מלקות משום שחיטת בהמה ואת ולדה ביום אחד, והיא פסולה לקרבן.

מאחר ששמענו שרבי שמעון אומר: מעשה שחיטה שאינו ראוי להתיר את אכילת הבהמה אינו נחשב כבעל המעמד ההלכתי של מעשה שחיטה. ניתן אפוא להעלות את השאלה: מעשה שחיטה של קורבנות גם הוא נחשב למעשה שחיטה שאינו ראוי, שכן כל עוד לא זרק את הדם, הבשר אינו מותר להיקרב על המזבח או להיאכל. מאחר ששחיטת הבהמה הראשונה אינה נחשבת שחיטה, מדוע, על שחיטת השנייה, לוקה ארבעים מלקות משום שחיטת בהמה ואת ולדה ביום אחד, ומדוע היא פסולה? אלא, הסק מניתוח זה שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון.

הגמרא שואלת: וכי מובן מאליו שכך הוא? אין צורך בניתוח הארוך הזה. הגמרא משיבה: היה צורך לרבי אושעיא להזכיר שהמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי שמעון בשל המקרה של שחיטת בהמה וולדה שהם קורבנות בתוך עזרת המקדש. זאת משום שהיה אפשר להעלות על דעתך לומר ששחיטת קורבנות היא נחשבת למעשה של שחיטה שהוא ראוי, שכן אילו דקר את הבהמה למוות וזרק את דמה, הבשר אינו מותר, אבל אם שחט אותה, הבשר מותר וזו נחשבת שחיטה שהיא ראויה לפי רבי שמעון. לכן, הוא מלמד אותנו שאין היא ראויה.

§ באשר לפסיקה שמי ששוחט בהמה ואת ולדה, שהם בעלי חיים לקורבן, בתוך חצר המקדש לוקה משום שעבר על האיסור של: אותו ואת בנו, בשחיטת הבהמה השנייה, הגמרא מציעה: ושילקה גם משום שעבר על האיסור להקריב בהמה שעדיין לא הגיע זמנה, שכן אסור להקריבה עד למחרת. כפי שנלמד בברייתא: מנין לגבי כל הפסולים של הפר, כלומר כל מאפיין שפוסל בקר המובא כקורבן, ושל הכבש, כלומר צאן המובא כקורבן, שאם אדם מקדיש, שוחט או מקטיר על המזבח בהמה פסולה כזו, הוא עובר על האיסור של : לא ירצה, ולוקה?

הדבר נלמד מן העובדה שבאמצע הקטע האוסר להקריב על המזבח בעלי חיים בעלי מום, הפסוק קובע: "או שור או שה אשר יהיה בו שרוע או קלוט… ולנדר לא ירצה" (ויקרא כב:כג). מאחר שקטע זה כבר עוסק בשור ובשה, אין צורך להזכירם. אלא פסוק זה מלמד על כל הפסולים של השור ושל השה, ובכלל זה פסולו של בעל חיים שעדיין לא הגיע זמנו, שאם אדם מקריב בעל חיים שיש בו אחד מן הפסולים הללו, הוא עובר על האיסור של: לא ירצה.

הגמרא משיבה: הוא לוקה גם משום שעבר על אותו איסור, אך כאשר המשנה מונה את האיסורים שנעברים על ידי המעשים המתוארים, היא מונה רק איסורים הקשורים לאיסור של: אותו ואת בנו, אך אינה מונה איסורים שאינם קשורים.

הגמרא שואלת: וכי המשנה אינה מונה איסורים שאינם קשורים? והרי יש איסורים בנוגע לבהמות מוקדשות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, שהם איסורים שאינם קשורים, והיא מונה אותם. כפי ששנינו: אם שתי הבהמות היו מוקדשות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, אזי על שחיטת הראשונה חייבים בכרת. ושתי הבהמות פסולות להקרבה, ועל שחיטת שתיהן לוקה ארבעים מלקות על כל אחת.

אמנם, ביחס לבהמה השנייה לוקה משום האיסור של: אותו ואת בנו. אך ביחס לבהמה הראשונה, מדוע הוא לוקה ארבעים מלקות? האם אין זה משום האיסור של בעלי חיים מוקדשים שנשחטו בחוץ מחוץ לעזרת המקדש? לכן, ביחס למקרה של בהמות קרבן שנשחטו בתוך עזרת המקדש, היה על המשנה להזכיר גם את האיסור הבלתי קשור של: לא יֵרָצֶה.

הגמרא משיבה: בכל מקום שאין בו הפרה של האיסור של: אותו ואת בנו, בשחיטת בהמה, המשנה מונה איסורים שאינם קשורים, אך בכל מקום שיש בו הפרה של האיסור של: אותו ואת בנו, המשנה אינה מונה איסורים שאינם קשורים, אלא רק את האיסור של: אותו ואת בנו.

רבי זעירא אמר: הנח לאיסור הקרבת בהמה שעדיין לא הגיע זמנה, כפי שהפסוק