אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.
אלא, צריך לומר שבכך שלא השמידו את הנחש, אבותיו הותירו לחזקיהו מקום שבו יוכל להתגדל [lehitgader]. אף אני יכול לומר שאבותיי הותירו לי מקום שבו אוכל להתגדל בכך שהתירו תבואה שלא עושרה מבית שאן.
מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.
הגמרא מוסיפה: מכאן לומדים לגבי תלמיד חכם שאומר דבר חדש של הלכה, שאין מזיחין אותו ממקומו; ויש אומרים: אין מזניחין אותו; ויש אומרים: אין מייחסים את חידושו לגסות רוחו.
מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.
הגמרא מסבירה: ביחס למי שאומר מזיחין, זהו כמו שנאמר: "ולא ייזח [yizaḥ] החושן מעל האפוד" (שמות כ"ח:כ"ח). וביחס למי שאומר: אין מזניחין [mazniḥin], זהו כמו שנאמר: "כי לא יזח [yizaḥ] לעולם ה'" (איכה ג':ל"א). וביחס למי שאומר מזחיחין, זהו כפי שלמדנו בברייתא (תוספתא, סוטה י"ד:ט'): משעה שרבו בעלי לבבות יהירים [zeḥuḥei], רבו מחלוקות בישראל.
מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״!
יהודה, בנו של רבי שמעון בן פזי, מקשה על ההלכה הבסיסית: וכי יש מי שאומר שבית שאן אינה חלק מארץ ישראל? והלא כתוב: "ומנשה לא הוריש את יושבי בית שאן ואת בנותיה, ואת תענך ואת בנותיה" (שופטים א:כז).
אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל.
הגמרא משיבה: אותו דבר שאומר רבי שמעון בן אליקים בשם רבי אלעזר בן פדת, שאומר בשם רבי אלעזר בן שמוע, נעלם מעיניו של יהודה: ערים רבות נכבשו בידי אלה שעלו ממצרים לארץ ישראל, בהנהגת יהושע בן נון, ולא נכבשו בידי אלה שעלו מבבל לארץ ישראל בשיבת ציון בהנהגת עזרא. בין הערים הללו הייתה בית שאן.
וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.
ורבי יהודה הנשיא סבור: הקידוש הראשון שבו נתקדשה ארץ ישראל בימי יהושע בן נון, לעניין החיוב בקיום מצוות התלויות בארץ, קידש את ארץ ישראל לשעתו אך לא קידש אותה לעתיד לבוא. אלא שהחיוב פקע עם הגלות לבבל. כאשר שבו העולים מבבל לארץ ישראל וקידשו את הארץ, הם הניחו מקומות מסוימים בלא קידוש, כדי שיסמכו עליהם העניים למחייתם בשנת השמיטה, כאשר התבואה אינה מצויה בשפע. מאחר שאזורים אלה לא נתקדשו, מותר לזרוע בהם בשביעית, והעניים לא ירעבו. משגילה רבי יהודה הנשיא שבית שאן היא אחת מאותן ערים, פטר אותה ממצוות התלויות בארץ.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד.
רבי ירמיה אמר לרבי זירא: כיצד הסתמך רבי יהודה הנשיא על עדותו של רבי יהושע בן זרוז כדי לפטור מתרומות ומעשרות תוצרת הגדלה בבית שאן? והלא רק עלה הוא שאכל רבי מאיר? הרי מותר לאכול אכילת עראי תוצרת שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, שלא במסגרת סעודה. רבי זירא אמר לו: הוא אכל את העלה מתוך אגודה, ושנינו במשנה (מעשרות א:ה): לגבי ירק שדרכו בדרך כלל להיאגד באגודה, חייבים להפריש תרומה ומעשרות משעה שנאגד. מאותה שעה שוב אין אוכלים ממנו אפילו אכילת עראי קודם שיעשרו אותו.
וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
רבי ירמיה אמר לרבי זירא: ואולי לא היה הדבר בדעתו של רבי מאיר, והוסחה דעתו כאשר אכל את העלה. רבי זירא השיב: השתא, מאחר שאפילו לגבי בהמותיהם של צדיקים, הקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידיהן, האם לא כל שכן שנכון הדבר לגבי הצדיקים עצמם שלא תבוא תקלה על ידם?
וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.
רבי ירמיה שאל: ושמא רבי מאיר עישר את העלים ההם מתוך תוצרת שבמקום אחר. רבי זעירא השיב: חברים אינם חשודים להפריש תרומה מן התוצרת שאינה סמוכה לתוצרת שעבורה היא מופרשת. רבי ירמיה שאל: ושמא רבי מאיר נתן דעתו על צד זה של הירק בכוונה להפריש תרומה ומעשרות, ואכל עלה בצד האחר. רבי זעירא אמר לו: ראה מי הוא האדם הגדול שמעיד על רבי מאיר. ודאי אדם במעמדו של רבי יהושע בן זרוז הבחין במדויק ודיווח נאמנה על מעשיו של רבי מאיר.
מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא.
§ הגמרא שואלת: מהי ההתייחסות לבהמותיהם של הצדיקים, שעליהן נאמר שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידיהן? הדבר מבוסס על המעשה שבו רבי פינחס בן יאיר הלך לעסוק בפדיון שבויים, ופגש את נהר גינאי.
אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ.
הוא אמר לנהר: גינאי, חלוק את מימיך עבורי ואעבור בך. הנהר אמר לו: אתה הולך לקיים את רצון עושך ואני הולך לקיים את רצון עושי, לזרום במסלולי. לגבי אתה, לא ודאי אם תקיים את רצונו בהצלחה, ואילו לא ודאי אם אתה לא תקיים את רצונו בהצלחה. אני בוודאי אקיים את רצונו בהצלחה. רבי פינחס בן יאיר אמר לנהר: אם לא תיחלק, אני אגזור עליך שמים לעולם לא יזרמו בך. הנהר נחלק עבורו.
הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ.
היה אדם אחד שהיה נושא חיטים לצורך הכנת מצהלפסח. רבי פינחס בן יאיר אמר לנהר: היחלקו מימיך גם עבור אותו אדם , שכן הוא עוסק בקיום מצווה. הנהר נחלק עבורו. היה ערבי אחד [טייעא] שהיה מלווה אותם. רבי פינחס בן יאיר אמר לנהר: היחלקו מימיך גם עבור אותו אדם , כדי שלא יאמר: כך עושים לאדם המלווה אותו? הנהר נחלק עבורו.
אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.
רב יוסף אמר: כמה גדול אדם זה, רבי פינחס בן יאיר, גדול ממשה ומשש מאות אלף שיצאו ממצרים, ששם, בים סוף, המים נבקעו פעם אחת, וכאן המים נבקעו שלוש פעמים. הגמרא שואלת: ושמא גם כאן, המים נבקעו פעם אחת, והנהר חזר לזרום רק לאחר ששלושתם עברו. אלא, אדם זה היה גדול כמשה ומשש מאות אלף בני ישראל.
אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.
לאחר שחצה את הנהר, רבי פינחס בן יאיר הזדמן להגיע לאכסניה מסוימת [אושפיזא]. מארחיו השליכו שעורים לפני חמורו כדי שיאכל. החמור לא אכל זאת.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria