זֶה בָּנָה אָב – כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׂה״ אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם. אָמַר קְרָא ״אוֹ״ לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם.
בנוגע לפסוק: “אֵלֶּה הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים” (דברים י״ד:ד׳), שפסוק זה קובע פרדיגמה למקרים אחרים: בכל מקום שבו נאמרה בתורה המילה seh, היא משמשת רק להוציא בעל חיים מכלאיים. המילה העברית seh מציינת או כבש או עז. ולד של כלאיים, שאינו לא כבש ולא עז, אינו נחשב seh. הגמרא משיבה שבנוגע לאם ולוולדה, הפסוק אומר: “וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה” (ויקרא כ״ב:כ״ח), והמילה “אוֹ” מיותרת שם ומשמשת לרבות ולד של כלאיים.
הַאי ״אוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עַד דְּשָׁחֵיט שׁוֹר וּבְנוֹ שֶׂה וּבְנוֹ לָא מִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לַן. לְחַלֵּק – מִ״בְּנוֹ״ נָפְקָא.
הגמרא מקשה: המילה "או" נצרכת כדי להפריד בין האיסורים, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר: אין אדם חייב אלא אם כן הוא שוחט גם שור ואת בנו וגם שה ואת בנו ביום אחד. לכן, המילה "או" מלמדת אותנו שאדם חייב על שחיטת כל אחד מסוגי הבהמות עם בנו. הגמרא משיבה: ההפרדה בין האיסורים נלמדת מן השימוש במילים "בנו" במקום בניהם.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״. מַאי לָאו מֵ״אוֹ״ נָפְקָא לֵיהּ? לָא, מֵ״אוֹתוֹ״.
הגמרא מקשה: אבל המילה "או" עדיין נצרכת למה שנלמד בברייתא: אילו היה נאמר: שור, ושה, ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, הייתי אומר: אין אדם חייב אלא אם כן הוא שוחט שור, ושה, ואת הוולד של אחד מהם ביום אחד. לכן הכתוב אומר: "שור או שה...אותו ואת בנו" (ויקרא כב:כח), ללמד שאדם חייב אפילו על שחיטת אחד מהם ואת בנו. וכי אין זה מן המילה "או" שהברייתא לומדת הלכה זו? הגמרא משיבה: לא, היא נלמדת מן המילה "אותו", וצאצאים ממינים שונים נכללים באיסור מחמת המילה "או".
הָנִיחָא לְרַבָּנַן, דִּמְיַיתַּר לְהוּ ״אוֹתוֹ״, אֶלָּא לַחֲנַנְיָה, דְּלָא מְיַיתַּר לֵיהּ ״אוֹתוֹ״, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? לְחַלֵּק לָא צְרִיךְ קְרָא, דְּסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן.
הגמרא שואלת: דבר זה מסתדר היטב לפי דעתם של חכמים, המובאת בהמשך הדיון, שלשיטתם המילה "אותו" מיותרת וניתן להשתמש בה לדרשה זו, ובכך המילה "או" נותרת פנויה לכלול את הוולד של כלאיים; אבל לפי דעתו של חנניה, שלשיטתו המילה "אותו" אינה מיותרת, מניין לו שיש להפריד לשני איסורים את השוחט פר עם בנו או שה עם בנו? הגמרא משיבה שאין צורך בפסוק כדי להפריד אותם לשני איסורים, שכן חנניה סובר כשיטת רבי יונתן.
דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ, אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ וְאִמּוֹ שֶׁלֹּא אָבִיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״ – אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
כפי שנלמד בברייתא: מן הפסוק: "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" מות יומת (ויקרא כ:ט), למדתי רק שאדם חייב אם הוא מקלל את שניהם, את אביו ואת אמו. מנין אני לומד שאם אדם מקלל את אביו אך לא את אמו, או את אמו אך לא את אביו, הוא חייב? המשך הפסוק אומר: "אביו ואמו קלל, דמיו בו." בחלק הראשון של הפסוק, המילה "יקלל" סמוכה ל"אביו", ובחלק האחרון של הפסוק, "קלל" סמוכה ל"אמו". מכאן שהפסוק מתייחס הן למקרה שבו קילל רק את אביו והן למקרה שבו קילל רק את אמו; זו היא דעתו של רבי יאשיה. רבי יאשיה סבור שמילות חיבור מתפרשות בדקדוק אלא אם כן הפסוק מציין אחרת.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמָע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״.
רבי יונתן אומר: אין צורך בדרשה זו, משום שהביטוי "אביו ואמו" מציין שאדם חייב אם הוא מקלל את שניהם יחד, והוא גם מציין שהוא חייב אם הוא מקלל כל אחד מהם בנפרד, אלא אם כן הפסוק מפרש שאדם חייב רק אם הוא מקלל את שניהם יחד. דוגמה לפסוק שבו התורה מפרשת שההלכה חלה רק על שני היסודות בצירוף היא: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כ"ב:י'). לפי רבי יונתן, אילו הפסוק היה אומר לגבי אם וצאצאה: שור ושה, ולא: שור או שה, עדיין היה אדם חייב על שחיטת כל אחד מהם עם צאצאו שלו בנפרד. לפיכך, המילה "או" מיותרת, וחנניה, המסכים לדעת רבי יונתן, משתמש בה כדי לכלול את צאצאיהם של מינים שונים באיסור זה.
מַאי חֲנַנְיָה, וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים. חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת.
הגמרא שואלת: מהי דעתו של חנניה, ומהי דעתם של הרבנים שהוזכרו קודם לכן? דעותיהם מתבארות כפי שנלמד בברייתא: למרות שהפסוק כתוב בלשון זכר, האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד חל על נקבות, כלומר, על אם ועל ולדה, אך הוא אינו חל על זכרים, כלומר, על בעל חיים זכר ועל צאצאו. חנניה אומר: הוא חל הן על זכרים והן על נקבות.
מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת? וְדִין הוּא: חִיֵּיב כָּאן, וְחַיָּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים; מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.
הגמרא שואלת: מהו טעמם של החכמים, כלומר, התנא הראשון? טעמם הוא כפי שנלמד בברייתא: אפשר היה לחשוב שהאיסור לשחוט אם ואת ולדה יחול הן על זכרים והן על נקבות. אך האם אי אפשר ללמוד זאת בדרך של היקש שכלי, ולהגיע למסקנה ההפוכה: התורה חייבה כאן שלא לשחוט בהמה ואת ולדה ביום אחד, והתורה חייבה לגבי ציפור אם עם אפרוחיה שלא לקחתם יחד, אלא לשלח את האם. כשם שכאשר חייבה לגבי ציפור אם עם אפרוחיה, החיוב חל על נקבות עופות ולא על זכרים, כפי שנאמר: "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כ״ב:ו׳), כך גם, כאשר חייבה כאן, לגבי בהמה ואת ולדה, החיוב צריך לחול על נקבות בהמות, ולא על זכרים.
לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵם עַל הַבָּנִים, שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בָּהּ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן, תֹּאמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן?
אפשר להשיב: לא, אם תאמר שכך הוא בנוגע לציפור אם עם גוזליה, שלגביה התורה לא השוותה מזומנים לשאינם מזומנים, שכן החובה לשלח את האם חלה רק כאשר אדם נתקל במקרה בציפור אם עם גוזליה, אך לא באלה שהוא מחזיק ברשותו, האם תאמר גם בנוגע לאיסור של בהמה היא ובנה, שלגביו התורה השוותה מזומנים לשאינם מזומנים, ואסרה בהמה ובנה אפילו אם הם מזומנים? אם כן, האיסור לשחוט בהמה ואת בנה צריך לחול הן על זכרים והן על נקבות.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב, זָכִיתִי לְדִין: חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.
לכן, הפסוק קובע: "שור או שה, אותו ואת בנו" (ויקרא כב:כח). המילה המיותרת "אותו" מלמדת שהדבר חל רק על הורה אחד, ולא על שניים. הברייתא ממשיכה: לאחר שהפסוק הבדיל בין ההורים, ובכך החיל את האיסור רק על אחד מהם, זכיתי לחזור אל ההיקש השכלי שהוזכר קודם לכן: התורה חייבה כאן אדם שלא לשחוט בהמה ואת ולדה ביום אחד, והתורה חייבה אדם לשלח את האם בנוגע לציפור אם עם גוזליה. כשם שכאשר חייבה אדם בנוגע לציפור אם עם גוזליה, החיוב חל על נקבות ולא על זכרים, כך גם, כאשר חייבה כאן אדם, החיוב חל על נקבות ולא על זכרים.
וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.
ואם תרצה לומר שניתן להפריך זאת, שאפשר להשיב על אותה הפרכה מן הדרשה הבאה: הכתוב אומר: "אותו ואת בנו" (ויקרא כב:כח), ללמד שהדבר חל על אותו הורה שבנו דבוק אחריו. וזה בא למעט את ההורה הזכר, שאין בנו דבוק אחריו.
מָה אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר? וְכִי תֵּימָא ״אוֹתוֹ״ זָכָר מַשְׁמַע, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.
הגמרא שואלת: לאיזו קושיה אפשרית מתייחס הביטוי: אם תרצה לומר,? הגמרא מסבירה שהקושיה האפשרית היא: ואם תאמר שהמילה "אותו," בפסוק מציינת זכר, שכן היא נאמרה בלשון זכר בעברית, התשובה היא שהפסוק גם אומר "את בנו" באותו פסוק, ומכאן שהדבר חל על אותו הורה שצאצאו דבוק בו. דבר זה בא למעט את ההורה הזכר, שאין צאצאו דבוק בו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria