שכוחו של העץ ייחלש. ייתכן שהעץ השיר את פירותיו בטרם עת בשל פריחה מופרזת. הדבר מכביד על העץ לקיים את הפריחות הללו, וייתכן שהדבר יגרום לכך שהעץ לא יהיה מסוגל לקיים את הפירות שיצמחו לאחר מכן מן הפריחות. אבנים שימשו להחליש את העץ בזמן הפריחה, ובכך להפחית את מספר הפריחות שהיה עליו להזין. אבל באשר לצביעתו בצבע אדום, לשם מה נעשה הדבר באופן שמתיר אותו למרות שזו הייתה מנהג האמורי? הגמרא מסבירה: אדם עושה כן כדי שאנשים יראו את העץ ויתפללו עליו.

כפי שנלמד בברייתא: הדבר נלמד מן הפסוק: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג:מה), שמצורע חייב לפרסם את העובדה שהוא טמא מבחינה טקסית. עליו להודיע על צערו לרבים, והרבים יבקשו עליו רחמים. וכן, מי שאירע לו דבר של פורענות חייב להודיע זאת לרבים, ואז הרבים יבקשו עליו רחמים.

רבינא אמר: בהתאם לדעתו של מי אנו תולים אשכולות של תמרים בוסר על עץ דקל שמשיר את תמריו, אף על פי שזהו ממנהגי האמורי? הרי זה בהתאם לדעתו של תנא זה מן הברייתא שהובאה זה עתה, הסובר שיש להודיע על מקרים כאלה לרבים כדי שיבקשו רחמים.

משנה: האיסור לשחוט בעל חיים אותו ואת בנו חל הן בארץ ישראל והן מחוץ לארץ ישראל, הן בפני הבית, כלומר בזמן, והן שלא בפני הבית, והוא חל לגבי בעלי חיים שאינם קדושים ולגבי בעלי חיים של קורבנות.

כיצד? במקרה של מי ששוחט בהמה, אותה ואת ולדה, ששניהם חולין, ושוחט אותם מחוץ לעזרת המקדש, שניהם כשרים לאכילה, אך על שחיטת הבהמה השנייה מתחייבים [ספק] ארבעים מלקות על שעברו על האיסור: "לא תשחטו אותו ואת בנו ביום אחד" (ויקרא כב:כח).

אם שני בעלי החיים היו בעלי חיים לקורבן שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, אזי על שחיטת הראשון, אדם חייב לקבל כרת מן העולם הבא [כרת]. על שחיטת בעל החיים השני אין הוא חייב לקבל כרת. בעל החיים השני לא היה ראוי לקורבן, שכן אין לשחוט בעל חיים ואת ולדו באותו יום. ושניהם בעלי החיים פסולים לשימוש כקורבנות, ועל שחיטת שניהם, אדם לוקה ארבעים מלקות על כל אחד: הראשון משום שהוא בעל חיים לקורבן שנשחט מחוץ לעזרה, והשני משום שהוא ולד של בעל חיים שנשחט באותו יום.

אם שתי הבהמות היו חולין ונשחטו בתוך עזרת המקדש, שתיהן פסולות להקרבה, משום שהן בהמות חולין שנשחטו בעזרה. ועל שחיטת השנייה, לוקה ארבעים מלקות משום ששחט בהמה ואת ולדה ביום אחד. אם שתי הבהמות היו בהמות קודשים שנשחטו בתוך עזרת המקדש, הראשונה כשרה להקרבה, והשוחט אותה פטור מכל עונש. אבל על שחיטת השנייה, לוקה ארבעים מלקות משום ששחט בהמה ואת ולדה ביום אחד, והיא פסולה להקרבה, מפני שלא היה מותר לשוחטה באותו יום.

אם הבהמה הראשונה הייתה חולין והשנייה בהמת קורבן, ושתיהן נשחטו מחוץ לעזרת המקדש, הראשונה כשרה לאכילה והשוחט אותה פטור מכל עונש. אבל על שחיטת השנייה, לוקה ארבעים מלקות משום ששחט בהמה ואת ולדה ביום אחד, והבהמה פסולה לקורבן.

אם הבהמה הראשונה הייתה בהמת קורבן והשנייה הייתה חולין, ושתיהן נשחטו מחוץ לעזרת המקדש, על הראשונה חייבים לקבל כרת על שחיטת בהמת קורבן מחוץ לעזרה, והבהמה פסולה לקורבן. והשנייה כשרה לאכילה; ועל שחיטת שתיהן לוקה ארבעים מלקות על כל אחת: הראשונה משום שהיא בהמת קורבן שנשחטה מחוץ לעזרה, והשנייה משום שהיא ולד של בהמה שנשחטה באותו יום.

אם הבהמה הראשונה הייתה חולין והשנייה הייתה בהמת קרבן, ושתיהן נשחטו בפנים בעזרת המקדש, שתיהן פסולות לקרבן. ועל שחיטת השנייה, לוקה ארבעים. אם הבהמה הראשונה הייתה בהמת קרבן והשנייה הייתה חולין, ושתיהן נשחטו בפנים בעזרת המקדש, הראשונה כשרה לקרבן והשוחט אותה פטור מכל עונש. ועל שחיטת השנייה, לוקה ארבעים, והבהמה פסולה לקרבן, שכן היא חולין.

אם שני בעלי החיים היו חולין, ואדם שוחט אותם, את הראשון מחוץ לעזרת המקדש ואת השני בתוך עזרת המקדש, הראשון כשר לאכילה והשוחט אותו פטור מכל עונש. ואילו על שחיטת השני, לוקה ארבעים מלקות משום ששחט בהמה ואת ולדה ביום אחד, והבהמה פסולה לקרבן, שכן היא חולין.

אם שני בעלי החיים היו בעלי חיים לקורבן, ואדם שוחט אותם, את הראשון מחוץ לעזרת המקדש ואת השני בתוך עזרת המקדש, על שחיטת הראשון בעל החיים חייבים לקבל כרת, ועל שחיטת שניהם מתחייבים בארבעים מלקות כל אחד. מערכת אחת של מלקות ניתנת משום שהראשון היה בעל חיים לקורבן שנשחט מחוץ לעזרה, ומערכת המלקות השנייה ניתנת משום שבעל החיים השני הוא ולד של בעל חיים שנשחט באותו יום. ושניהם פסולים לקורבן.

אם שתי הבהמות היו חולין, ואדם שוחט אותן, את הראשונה בפנים בעזרת המקדש ואת השנייה בחוץ לעזרת המקדש, הראשונה פסולה לקרבן, שכן היא חולין, והשוחט אותה פטור. ועל השנייה, הוא לוקה ארבעים מלקות והבהמה כשרה לאכילה. אם שתי הבהמות היו מוקדשות לקרבן, ואדם שוחט אותן, את הראשונה בפנים בעזרת המקדש ואת השנייה בחוץ לעזרת המקדש, הראשונה כשרה לקרבן והשוחט אותה פטור. ועל השנייה הבהמה, הוא לוקה ארבעים מלקות, והבהמה פסולה לקרבן מפני שזמנה הראוי עדיין לא הגיע.

גמרא:חכמים לימדו בברייתא: מנין נלמד שהאיסור לשחוט בהמה, אותה ואת ולדה, ביום אחד חל על בהמות קודשים? הדבר נלמד מן הכתוב, כפי שנאמר בפסוק: "שור או כשב או עז כי יולד…ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן…לה'" (ויקרא כב:כז), ונכתב בפסוק הבא: "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד." סמיכות הפסוקים מלמדת לגבי האיסור לשחוט בהמה, אותה ואת ולדה, שהוא חל גם על בהמות קודשים.

הגמרא מקשה: אך מאחר שאיסור זה נלמד בהקשר של הלכות אחרות של בעלי חיים מוקדשים, שמא אומר אני: כן, הוא חל על בעלי חיים לקרבן, אך אינו חל על בעלי חיים שאינם קדושים. הגמרא מסבירה: הלשון החוזרת "ואם שור או כשב" בפסוק השני, כאשר סוגי בעלי החיים הללו, כלומר שוורים וכבשים, כבר הוזכרו בפסוק הראשון, הפסיקה את העניין, ובכך הבהירה שהפסוק השני אינו מתייחס לבעלי חיים לקרבן.

הגמרא מקשה: אבל אם כן, אומר אני: כן, האיסור חל על חולין, אבל הוא אינו חל על קורבנות. הגמרא מסבירה: מאחר שבאותו פסוק נכתב: "ושור"…"אותו ואת בנו לא תשחטו", וי"ו החיבור מוסיפה את האיסור האמור בפסוק השני על העניין הראשון, ובכך כוללת גם קורבנות.

הגמרא מקשה: אם איסור זה חל גם על בהמות לקרבן, אולי כשם שלגבי בהמות לקרבן, הוולד של כלאים אינו נכלל, כגון ולד של כבשה ועז שאינו ראוי לקרבן, כך גם לגבי האיסור של: אותו ואת בנו, ולד של כלאים לא ייכלל, כך שבמקרה של ולד של כבשה ועז יהיה מותר לשחוט את האם ואת הוולד באותו יום. מדוע, אם כן, נשנה בברייתא (ראה תוספתא ה:א): האיסור של: אותו ואת בנו חל על ולד של כלאים ועל כוי, בהמה כשרה שיש לה מאפיינים של חיה ובהמה גם יחד?

ובנוסף, מדוע האיסור של: אם וולדה, יחול על ולד של כלאיים? "כבש," כתוב בפסוק לגבי אותו איסור, ורבא אמר