אָדָם שֶׁמַּצִּיל עַל טוּמְאָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלְּטַמֵּא – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּצִּיל עַל טׇהֳרָה שֶׁבְּתוֹכוֹ מִלִּיטַּמֵּא?
ואם כן, ביחס לאדם, שאכן חוצץ בפני הטומאה של חתיכת מת המצויה בתוכו מלהטמא חפצים אחרים באותו אוהל, כפי שהגמרא למדה לעיל, האם אין זה הגיוני שהוא חוצץ על דבר טהור המצוי בתוכו שלא ייטמא?
מָה לִכְלִי חֶרֶס, שֶׁכֵּן אֵין מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, תֹּאמַר בָּאָדָם שֶׁמִּטַּמֵּא מִגַּבּוֹ?
הגמרא מערערת על ההסקה: מה מיוחד בכלי חרס? הוא מיוחד בכך שאינו יכול להיטמא באמצעות מקור טומאה הבא במגע עם צידו החיצוני. האם תוכל לומר, אם כן, שהוא דומה לאדם, שיכול להיטמא באמצעות מקור טומאה הבא במגע עם צידו החיצוני? מאחר שכאן ההלכות הנוגעות לטומאת אדם חמורות יותר מאלה הנוגעות לכלי חרס, אין אפשרות להחיל על אדם קולא הקיימת לגבי כלי חרס.
אַטּוּ אֲנַן מִגַּבּוֹ קָאָמְרִינַן? מִתּוֹכוֹ קָאָמְרִינַן!
הגמרא משיבה: האם זאת אומרת שאנו עוסקים ב טימוא חפץ באמצעות מקור טומאה הבא במגע עם חלקו החיצוני? הרי אנו למעשה עוסקים ב מקרה שבו הטומאה באה במגע עם חלקו הפנימי. במקרים כאלה, סביר להשוות את דינו של אדם לכלי חרס.
אַדְּרַבָּה, כְּלִי חֶרֶס חָמוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ.
הגמרא מוסיפה: אדרבה, קבלת הטומאה על ידי כלי חרס חמורה יותר מזו של אדם, שכן הוא נטמא דרך הימצאות מקור טומאה בחלל שלו, אפילו אם מקור הטומאה אינו נוגע בכלי עצמו. לעומת זאת, אדם נטמא ממקור טומאה הנמצא בחלל שלו, כגון בפיו, רק אם הוא נוגע בו בפועל, וההסקה של קל וחומר נותרת תקפה.
אַשְׁכְּחַן בָּלוּעַ דִּלְמַעְלָה, בָּלוּעַ דִּלְמַטָּה מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה לְמַעְלָה, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עִיכּוּל – מַצִּיל, לְמַטָּה שֶׁעוֹשֶׂה עִיכּוּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּצִּיל?
הגמרא שואלת: מצאנו מקור להלכה שפריט טמא מכוסה בתוך גוף שנכנס אליו מלמעלה, כלומר דרך הפה, אינו מטמא. מנין לנו שפריט טמא מכוסה בתוך גוף שנכנס אליו מלמטה, כלומר דרך פי הטבעת, גם כן אינו מטמא? הגמרא משיבה: הדבר נלמד באמצעות קל וחומר: ומה אם, כאשר הפריט הטמא נכנס מלמעלה, דרך הפה, שהוא מקום שאינו מעכל את המזון, הגוף בכל זאת מגן על הפריט הטמא מלהטמא, אזי לגבי מקרה שבו הפריט הטמא נכנס מלמטה, שהוא מקום שמעכל מזון, האם אין זה הגיוני שהגוף יגן עליו מלהטמא?
כְּלוּם עוֹשֶׂה עִיכּוּל לְמַטָּה אֶלָּא עַל יְדֵי מַעְלָה? אֲפִילּוּ הָכִי, עִיכּוּל דִּלְמַטָּה רַב.
הגמרא מערערת על יסוד ההסקה: וכי אין העיכול נעשה למטה אלא באמצעות פעולות הלעיסה והעיכול של הגוף למעלה? הגמרא מסבירה: אף על פי כן, העיכול הנעשה למטה גדול יותר מזה שנעשה למעלה.
אַשְׁכְּחַן בָּלוּעַ דְּאָדָם, בָּלוּעַ דִּבְהֵמָה מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אָדָם שֶׁמִּטַּמֵּא מֵחַיִּים מַצִּיל בְּבָלוּעַ, בְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה מֵחַיִּים – אֵינוֹ דִּין שֶׁתַּצִּיל בְּבָלוּעַ?
הגמרא שואלת: מצאנו מקור להלכה שדבר טמא הטמון בגופו של אדם אינו מטמא; מנין לנו שדבר טמא הטמון בגופו של בעל חיים אינו מטמא? הגמרא משיבה: הדבר נלמד באמצעות קל וחומר: אם גופו של אדם, שיכול לטמא אפילו כשהוא עדיין חי, כגון אם הוא מצורע או זב, ואף על פי כן מגן על הדבר הטמא הטמון בתוכו מליטמא, אזי לגבי בעל חיים, שאינו מטמא בעודו חי, כל שכן שיגן על דבר טמא הטמון בתוכו מליטמא.
מָה לְאָדָם, שֶׁכֵּן צָרִיךְ שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע, תֹּאמַר בִּבְהֵמָה, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע?
הגמרא מערערת על ההסקה: מה מיוחד בטומאתו של אדם? היא מיוחדת בכך שאם הוא נכנס לבית מנוגע, כדי שבגדו ייטמא הוא צריך לשהות בתוך הבית המנוגע פרק זמן מינימלי (ראו ויקרא י״ד:ל״ג–נ״ג). האם תוכל לומר, אם כן, שזה דומה לבהמה, שאינה צריכה לשהות בבית מנוגע פרק זמן מינימלי? אלא, כלים המונחים עליה נטמאים מיד עם כניסתה. מאחר שכאן ההלכות הנוגעות לטומאת בהמה חמורות יותר מאלה הנוגעות לאדם, אי אפשר בהכרח להחיל על בהמה קולא שנאמרה לגבי אדם.
בְּהֵמָה דְּאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁהִיָּיה בְּבַיִת הַמְנוּגָּע, לְמַאי הִלְכְתָא? לְכֵלִים שֶׁעַל גַּבָּהּ. אָדָם נָמֵי לָא בָּעֵי!
הגמרא משיבה: כאשר נאמר לגבי בהמה שאין היא צריכה לשהות בבית מנוגע במשך פרק זמן מינימלי, לעניין איזו הלכה נאמר הדבר? בהמה חיה כשלעצמה אינה יכולה להיטמא. על כורחך, האמירה מתייחסת לכלים שמונחים על גבה, והם נטמאים מיד עם הכניסה. אך בעניין זה אין הבדל בין בהמות לבני אדם: אף אדם אינו צריך לשהות בבית המנוגע במשך פרק זמן מינימלי כדי לטמא כלים המונחים על גבו. אלא הם נטמאים מיד עם הכניסה.
דִּתְנַן: הַנִּכְנָס לְבַיִת הַמְנוּגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו, וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו – הוּא וְהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבָּעוֹ – הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶא בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, פַּת חִטִּים וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִים, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.
כך שנינו במשנה (נגעים יג:ט): לגבי מי שנכנס לבית מנוגע ובגדיו מונחים על כתפיו אך אינו לובשם כדרכם, וסנדליו וטבעותיו הם בידיו, גם הוא וגם הם, הבגדים, הסנדלים והטבעות, נטמאים מיד טומאה טקסית. אם היה לבוש בבגדיו, וסנדליו היו ברגליו וטבעותיו היו באצבעותיו, הוא נטמא מיד עם כניסתו לבית, אבל הם, הבגדים, הסנדלים והטבעות, נשארים טהורים עד שישתהה בבית כדי הזמן הנדרש לאכילת חצי כיכר לחם. חישוב זה נעשה לגבי לחם חיטים ולא לגבי לחם שעורים, שאכילתו אורכת זמן רב יותר מלחם חיטים. בנוסף, החישוב נעשה לגבי מי שהוא מסב, ואוכל את הלחם יחד עם לפתן שרגילים לאכול עם לחם, המזרז את האכילה.
אָמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי, טוּמְאָה בְּלוּעָה תְּנֵינָא, טׇהֳרָה בְּלוּעָה תְּנֵינָא!
§ רבה stated above that an encapsulated impure item cannot impart impurity and that an item that is ritually pure that is encapsulated within another body cannot be rendered impure. רבא said: Why is this statement necessary? We learn bothhalakhot in a mishna: We learn about an encapsulated impure item, and we learn about an encapsulated pure item.
טוּמְאָה בְּלוּעָה – דִּתְנַן: בָּלַע טַבַּעַת טְמֵאָה, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָתוֹ; הֱקִיאָהּ – טְמֵאָה, וְטִמְּאַתּוּ.
רבא מפרט: לגבי פריט טמא עטוף, ההלכה היא כפי שלמדנו (מקוואות י:ח): אם אדם בלע טבעת שהייתה טמאה משום שבאה במגע עם מת, בכך הוא נטמא. כדי להיטהר הוא טובל ואז מותר לו לאכול את התרומה שלו, אף על פי שהטבעת הטמאה עדיין בתוכו. הטעם שהדבר מותר הוא שמכיוון שהטבעת עטופה בתוך גוף האדם, אין היא יכולה להעביר טומאה. אם הוא הקיא את הטבעת הזאת, היא נשארת טמאה, שכן לא נטהרה בטבילתו, ולכן היא מטמאת אותו עם יציאתה מגופו.
טׇהֳרָה בְּלוּעָה תְּנֵינָא, דִּתְנַן: בָּלַע טַבַּעַת טְהוֹרָה, וְנִכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת, וְהִזָּה וְשָׁנָה וְטָבַל וֶהֱקִיאָהּ – הֲרֵי הִיא כְּמָה שֶׁהָיְתָה.
כמו כן, אנו לומדים את ההלכה שפריט טהור עטוף אינו יכול להיטמא, כפי שאנו לומדים באותה משנה (מקוואות י:ח): אם אדם בלע טבעת טהורה מבחינה טקסית ולאחר מכן נכנס לאוהל שיש בו מת, ובכך נטמא, ולאחר מכן כדי לטהרו מישהו הזה עליו את המים המעורבים באפר הפרה האדומה, פעם אחת ביום השלישי ושוב ביום השביעי כנדרש, ולאחר מכן הוא טבל, ובכך השלים את תהליך הטהרה; ולאחר מכן הוא הקיא את הטבעת, הטבעת היא טהורה כפי שהייתה תמיד , כלומר, היא לא נטמאה מן המת.
כִּי קָאָמַר רַבָּה, כְּגוֹן שֶׁבָּלַע שְׁתֵּי טַבָּעוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, דְּלָא מְטַמְּיָא לַהּ טְמֵאָה לִטְהוֹרָה.
הגמרא משיבה: המקרים במשנה עוסקים באפשרות של העברת טומאה מן הטבעת אל הגוף שבתוכו היא מצויה ולהפך. אבל כאשר רבה דיבר הוא התייחס להעברת טומאה מחפץ אחד לאחר, כאשר שניהם מצויים יחד בתוך גוף, כגון במקרה שבו אדם בלע שתי טבעות, אחת טמאה ואחת טהורה, והן באו במגע ישיר זו עם זו. רבה לימד שאפילו במקרה זה הטבעת הטמאה אינה מטמאת את הטבעת הטהורה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria