אֲקוּנָס וַאֲפוּנָס כְּסֶפַּתְיָאס וְאֶכְּסְפַּטְיָאס וַאֲטוּנָס – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.
האקונס, והאפונס, והקספטיאס, והאכספטיאס, והאטונס, מותר.
תְּנַן הָתָם: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. יֵשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת וְיֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר – דָּג טָהוֹר, יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – דָּג טָמֵא.
למדנו במשנה במקום אחר (נידה נא ע"ב): כל דג שיש לו קשקשים בוודאי יש לו סנפירים, אבל יש דגים שיש להם סנפירים ואין להם קשקשים. כל דג שיש לו קשקשים וסנפירים הוא דג כשר. אם יש לו סנפירים אבל אין לו קשקשים, הוא דג לא כשר.
מִכְּדֵי אַקַּשְׂקֶשֶׂת קָא סָמְכִינַן, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא כְּתַב סְנַפִּיר, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי קַשְׂקֶשֶׂת? סְנַפִּיר, וַאֲפִילּוּ דָּג טָמֵא. כְּתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.
הגמרא שואלת: כעת, מאחר שאנו מסתמכים רק על קשקשים כדי לקבוע שדג כשר, בהנחה שאם יש לו קשקשים ודאי יש לו גם סנפירים, שתכתוב התורה רק "קשקשת" כסימן לדג כשר ושלא תכתוב כלל "סנפיר". הגמרא משיבה: אילו התורה הייתה כותבת: קשקשת [kaskeset], ולא הייתה כותבת: סנפיר [senappir], הייתי אומר: מהי kaskeset? הרי היא סנפיר. ואז הייתי בא להתיר אפילו דגים שאינם כשרים. לכן אמרה התורה: "Senappir ו-kaskeset," כדי שלא יישאר מקום לטעות.
וְהַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, מִמַּאי דְּקַשְׂקֶשֶׂת לְבוּשָׁא הוּא, דִּכְתִיב ״וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ״, וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא קַשְׂקֶשֶׂת וְלָא לִיכְתּוֹב סְנַפִּיר?
הגמרא שואלת: אבל עכשיו שהרחמן כתב: “סנפיר וקשקשת,” מנין נלמד שקשקשת מציינת לבוש, כלומר קשקשים, ולא סנפירים? כפי שנאמר: “ושריון קשקשים הוא לבוש” [קשקשים] (שמואל א׳ יז:ה). ואם ודאי שקשקשת מתייחסת לקשקשים, השאלה חוזרת: שיכתוב הרחמן רק “קשקשת,” ואל יכתוב “סנפיר.”
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״.
רבי אבהו אמר, וכן התנא מבית מדרשו של רבי ישמעאל לימד: הקדוש ברוך הוא ביקש להיטיב עם עם ישראל. לפיכך, הרבה את תורתם, כפי שנאמר: "ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב:כא). משום כך הרחיב כמה היבטים של התורה מעבר לנדרש בהחלט.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי ״אַל תֹּאכַל אֶת שֶׁאֵין לוֹ״, וּמִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל תֹּאכַל אֶת שֶׁאֵין לוֹ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי ״אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ״. וְלָמָּה שְׁנָאָן? לַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.
§ החכמים לימדו בברייתא: התורה מציינת את איסור הדגים שאינם כשרים הן בלשון חיובית והן בלשון שלילית: "את אלה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת... אותם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... שקץ הם לכם" (ויקרא יא:ט–י). מן המשמעות של מה שנאמר: אכלו דגים שיש להם סימנים אלה, הייתי יכול ללמוד את ההיפך: אל תאכלו דגים שאין להם אותם. ומן המשמעות של מה שנאמר: אל תאכלו דגים שאין להם אותם, הייתי יכול ללמוד את ההיפך: אכלו דגים שיש להם אותם. אם כן, למה התורה מלמדת את שניהם? כדי להורות שמי שאוכל דג שאינו כשר עובר, מחמתו, הן על מצוות עשה והן על איסור.
״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? שֶׁיָּכוֹל הוֹאִיל וְהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ וְהִתִּיר בִּסְתָם, מָה כְּשֶׁהִתִּיר בִּמְפוֹרָשׁ לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים, אַף כְּשֶׁהִתִּיר בִּסְתָם לֹא הִתִּיר אֶלָּא בְּכֵלִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁשּׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן וְאֵינוֹ נִמְנָע? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם״.
בהינתן שהפסוק קובע: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת... אותם תאכלו", מה המשמעות כאשר הפסוק אומר: "את אלה תאכלו מכל אשר במים?" מדוע זה נחוץ? הדבר נחוץ, שכן אלמלא פסוק זה אפשר היה לחשוב: מאחר שהתורה התירה שרצי המים בלי סנפיר וקשקשת במפורש וגם התירה אותם במשתמע, אפשר להסיק: כשם שכאשר התורה התירה יצורים כאלה במפורש, היא התירה אותם רק כאשר הם בכלים, כך גם, כאשר התירה אותם במשתמע, היא התירה אותם רק בכלים. מנין נלמד לכלול ככשרים גם את אלה שבבורות, שיחין ומערות, כך שמותר להתכופף ולשתות מהם ואין צריך להימנע מלשתות את השרצים שבהם? הפסוק אומר: "את אלה תאכלו מכל אשר במים," ללמד שהדבר מותר.
הֵיכָן הִתִּיר בְּכֵלִים? דִּכְתִיב: ״אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם וְגוֹ׳״, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים הוּא דְּכִי אִית לֵיהּ – אֱכוֹל, דְּלֵית לֵיהּ – לָא תֵּיכוֹל, הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ – אֱכוֹל.
הגמרא מפרטת: מהיכן הותרו להם בתוך כלים? כך נאמר בפסוק הבא, כפי שנכתב: "את אלה תאכלו מכל אשר במים: כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אותם תאכלו." די היה לכתוב בפשטות: "במים." התוספת "בימים ובנחלים" מלמדת כי רק בימים ובנחלים, כאשר יש לו סנפיר וקשקשת, מותר לאכול אותו, ושאין אתם רשאים לאכול דבר שאין לו אותם. אבל לגבי שרץ הנמצא בכלים, אפילו אם אין לו סנפיר וקשקשת, מותר לאכול אותו.
אֵימָא: בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם״ – בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים דְּלֵית לֵיהּ לָא תֵּיכוֹל, הָא בְּכֵלִים – אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ אֱכוֹל.
הגמרא מקשה: אפשר באותה מידה לומר את ההפך: מותר לך לאכול דג שיש בו סימנים אלה רק כאשר הוא נמצא בימים ובנהרות, אבל בכלים, אפילו אם יש לו סנפיר וקשקשת, אין אתה רשאי לאוכלו. הגמרא משיבה: דבר זה לא יעלה על דעתך, שכן נאמר: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים, שקץ הם לכם." הכתוב מלמד שרק בימים ובנהרות אתה רשאי שלא לאכול דג שאין לו סנפיר וקשקשת. אבל מותר לך לאכול ברייה רוחשת הנמצאת בכלים, אפילו אם אין לה סנפיר וקשקשת.
וְאֵימָא: ״בַּמַּיִם״ – כָּלַל, ״בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; יַמִּים וּנְחָלִים – אִין, נְעִיצִין וַחֲרִיצִין – לֹא.
הגמרא מקשה: אך ניתן להוכיח אם מותר לשתות מבורות, משיחין וממערות בדרך אחרת. אמור במקום זאת שהביטוי "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים" הוא הכללה, והביטוי "בימים ובנחלים" הוא פירוט. בכל מקרה של הכללה ופירוט, אין בכלל אלא מה שבפירוט מפורש. לכן, בימים ובנחלים, כן, מותר לאכול רק דגים שיש להם סנפיר וקשקשת, אבל בתעלות מים וחריצים, וכן בבורות, שיחין ומערות, הגבלה זו אינה חלה. לפיכך, הפסוק "את אלה תאכלו מכל אשר במים" מיותר.
״בַּמַּיִם״ – חָזַר וְכָלַל.
הגמרא משיבה: דקדוק זה אינו מבוסס. הביטוי "במים" מופיע פעמיים בפסוק. כאשר הפסוק חזר עליו, הוא שב וכלל שוב. כתוצאה מכך, יש בפסוק שני כללים ופרט אחד, והרי זה מקרה של כלל, פרט וכלל, הכולל את כל המקרים הדומים לפרט, ובכלל זה בורות, שיחין ומערות, ומכאן שההגבלה חלה גם עליהם. לכן, הפסוק "את אלה תאכלו מכל אשר במים" נחוץ כדי ללמד שכל הדגים שבבורות, בשיחין ובמערות מותרים.
הָנֵי תְּרֵי כְּלָלֵי דִּסְמִיכִי לַהֲדָדֵי נִינְהוּ, אָמַר רָבִינָא: כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא, כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי כְּלָלוֹת הַסְּמוּכִין זֶה לָזֶה –
הגמרא שואלת: כיצד יכול פסוק זה להיות מקרה של כלל, פרט וכלל? אלה הם שני כללים הסמוכים זה לזה. שני המופעים של הביטוי "במים" קודמים לפרט, כך שלמעשה הפסוק הוא כלל, כלל ופרט. רבינא אמר: כפי שאומרים במערב, ארץ ישראל: בכל מקום שאתה מוצא שני כללים הסמוכים זה לזה, ולאחריהם פרט מסוים,