וְלֵילַף מֵעוֹרֵב: מָה הָתָם תְּרֵי לָא, אַף כֹּל תְּרֵי לָא? אִם כֵּן, פֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? הַשְׁתָּא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי לָא אָכְלִינַן, דְּאִית לֵיהּ חַד מִיבַּעְיָא!
הגמרא מקשה: אבל יש ללמוד דווקא מעורב: כשם ששם, עוף שיש בו שני סימנים אינו כשר, כך גם כל עוף אחר שיש בו רק שני סימנים אינו כשר. הגמרא משיבה: אם כן, למה לי הפרס והעזנייה שכתב הרחמן בין העופות הטמאים? כעת משהוברר שאין אנו אוכלים שום עוף שיש בו שני סימנים, האם יש צורך להזכיר את העופות הללו, שיש בהם רק אחד? אלא שאפילו עופות שיש בהם סימן אחד בלבד כשרים הם, חוץ מאלה שנזכרו במפורש בTorah כלא כשרים.
וְנִיגְמַר מִפֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה? אִם כֵּן, נֶשֶׁר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? הַשְׁתָּא דְּאִית לֵיהּ חַד לָא אָכְלִינַן, דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל מִיבַּעְיָא! אֶלָּא נֶשֶׁר דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל – הוּא דְּלָא תֵּיכוֹל, הָא דְּאִית לֵיהּ חַד – אֱכוֹל.
הגמרא מקשה: אבל נלמד דווקא מן הפרס והעזנייה עצמם שכל שאר העופות שיש בהם רק סימן אחד אינם כשרים. הגמרא משיבה: אם כן, למה לי הנשר שכתבה התורה? כעת משהוברר שאין אנו אוכלים שום עוף שיש בו סימן אחד, האם יש צורך להזכיר את הנשר, שאין בו אף אחד? אלא, התורה מזכירה את הנשר כדי להורות שדווקא נשר הוא, שאין בו אף אחד מסימני העוף הכשר, שאותו לא תאכלו. אבל אם תמצא כל עוף שיש בו אפילו סימן אחד, מותר לך לאכול אותו.
וְאֶלָּא, טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא נֶשֶׁר, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא: לֵילַף מִפֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה? הָוֵה לֵיהּ פֶּרֶס וְעׇזְנִיָּה שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וּשְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
הגמרא מקשה: אבל אם כן, הטעם לאכילת עופות שיש בהם אפילו סימן אחד הוא רק שהרחמן כתב: "נשר." ניתן להסיק, אם כן, שאלמלא זאת, הייתי אומר: למד מפרס ואוזנייה שכל עוף שיש בו סימן אחד אינו כשר. אבל אין זה יכול להיות, שכן פרס ואוזנייה הם שני כתובים הבאים כאחד, כלומר, המלמדים אותו עניין, ושני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים כלל.
גְּמִירִי, דְּאִיכָּא בְּהַאי לֵיכָּא בְּהַאי, וּדְאִיכָּא בְּהַאי לֵיכָּא בְּהַאי.
הגמרא משיבה: נלמד כמסורת שהסימן המצוי בזה, בפרס, אינו מצוי בזה, באוזנייה, ושמה שמצוי בזה אינו מצוי בזה. בהתאם לכך, אין זה מקרה של שני כתובים הבאים כאחד, שכן כל מקרה היה מלמד רק שכל עוף אחר שיש בו רק הסימן המיוחד לו הוא לא כשר. ממילא, היה אפשר ללמוד מהם שכל עוף שיש בו רק סימן אחד הוא לא כשר. לכן הכתוב אומר: “נשר”, להורות אחרת.
מִכְּדֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת טְמֵאִים הָווּ, אִי אֶפְשָׁר דְּחַד דְּאִיכָּא בְּהָנָךְ לֵיכָּא בְּהָנֵי, וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד.
הגמרא ממשיכה: והרי יש עשרים וארבעה עופות שאינם כשרים המוזכרים בפסוקים. אי אפשר שהסימן האחד המצוי באלה, בפרס ובעזנייה, בהתאמה, אינו מצוי בכל אותם שאר העופות. לפיכך, הזכרת הפרס, העזנייה, ושאר העופות מהווה שני כתובים הבאים כאחד. אם כן, אי אפשר היה ללמוד ממקרי הפרס והעזנייה שעוף שיש בו סימן אחד אינו כשר, והכללת הנשר מיותרת.
גְּמִירִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עוֹפוֹת טְמֵאִים הָווּ, וְאַרְבָּעָה סִימָנִין. תְּלָתָא הָדְרִי בְּכוּלְּהוּ, עֶשְׂרִים מֵהֶם שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה, וּתְרֵי בְּעוֹרֵב, חַד בְּפֶרֶס וְחַד בְּעׇזְנִיָּה, דְּאִיתֵיהּ בְּהָא לֵיתֵיהּ בְּהָא. מַהוּ דְּתֵימָא לֵילַיף מִינֵּיהּ – כְּתַב רַחֲמָנָא ״נֶשֶׁר״, נֶשֶׁר דְּלֵית לֵיהּ כְּלָל הוּא דְּלָא תֵּיכוֹל, הָא אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ חַד – אֱכוֹל.
הגמרא משיבה: נלמד כמסורת שיש עשרים וארבעה עופות שאינם כשרים, וארבעה סימנים של עוף כשר. אותם שלושה סימנים נמצאים בכולם, למעט או הפרס או העזנייה. עשרים מהם יש בהם את כל שלושת הסימנים, ושניים מן הסימנים הללו נמצאים בעורב. סימן אחד נמצא בפרס ואחד בעזנייה, והסימן שקיים בזה חסר בזה, כלומר, לאחד מהם יש הסימן הרביעי, שאינו מצוי בשאר עשרים ושלושת העופות שאינם כשרים. שמא תאמר: למד מכך שכל עוף אחר שיש בו רק אותו סימן אינו כשר, הרחמן כתב לגבי הנשר להורות: נשר הוא, שאין בו אף אחד מסימני עוף כשר, שאותו לא תאכלו. אבל אם יש עוף כלשהו שיש בו אפילו אחד מן הסימנים, מותר לך לאכול אותו.
אֶלָּא, תּוֹרִין דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: לְקׇרְבָּן. אָמַר רַב נַחְמָן:
הגמרא שואלת: אבל אם לומדים מן נשר שעוף שיש בו אפילו סימן אחד הוא כשר, למה אני צריך את היונים שהרחמן כתב שהן כשרות, שיש בהן את כל ארבעת הסימנים? אמר רב עוקבא בר חמא: היונה לא הוזכרה כדי ללמד שהיא כשרה, אלא כדי ללמד שהיא העוף היחיד הראוי להיות מוקרב כקורבן. רב נחמן אומר: