״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לִמְשׁוּמָּד.
"ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא בשגגה... והביא את קרבנו" (ויקרא ד:כז–כח), שמכאן נלמד בברייתא: "מעם הארץ" — ללמד: אך לא כל עם הארץ. דבר זה בא להוציא את המומר, שאין מקבלים ממנו קרבן חטאת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר לֹא תֵּעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״, הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, אֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
רבי שמעון בן יוסי אומר בשם רבי שמעון שהפסוק קובע: "ואם בשגגה אחת מכל המצוות... אשר לא תיעשינה ואשם, או הודע אליו חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד:כב–כג). מן המילים "הודע אליו" למדים: מי שחוזר בתשובה מחמת ידיעתו שעשה עבירה, שאילו היה יודע שהמעשה אסור לא היה עושה אותו, מביא קרבן על שגגתו כדי להשיג כפרה. אבל מי שאינו חוזר בתשובה מחמת ידיעתו שחטא, כגון עבריין שהיה חוטא אפילו אילו היה מודע לכך שהמעשה אסור, אינו מביא קרבן על מעשהו בשגגה.
וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְהֵבִיא קׇרְבָּן עַל הַדָּם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
ואנו אומרים: מהו ההבדל בין שתי הדעות שלהם? ורב המנונא אמר: ההבדל הוא במקרה של עבריין לעניין אכילת החֵלֶב האסור של בהמה מבויתת והוא הביא קורבן על אכילה בשגגה של דם — זהו ההבדל ביניהם. לפי התנא הראשון אין הוא רשאי להביא קורבן, שכן הוא עבריין. לפי רבי שמעון, מאחר שחזר בתשובה על אכילת הדם בשגגה, מחמת מודעותו שחטא, הוא מביא קורבן חטאת על אותה שגגה. מכל מקום, ברייתא זו סותרת לכאורה את הברייתא שהובאה קודם לכן בנוגע למקור ההלכה שאין מקבלים קורבן מעבריין.
חֲדָא בְּחַטָּאת, וַחֲדָא בְּעוֹלָה, וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חַטָּאת – מִשּׁוּם דִּלְכַפָּרָה הוּא, אֲבָל עוֹלָה דְּדוֹרוֹן הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עוֹלָה – מִשּׁוּם דְּלָאו חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל חַטָּאת דְּחִיּוּבָא הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ, צְרִיכָא.
הגמרא משיבה: מקור אחד מלמד לגבי קרבן החטאת של עובר עבירה שאין הוא מתקבל, ומקור אחד מלמד לגבי קרבן העולה של עובר עבירה שאין הוא מתקבל. ושני המקורות נצרכים, שכן אילו היינו לומדים הלכה זו רק לגבי קרבן חטאת, היה מקום לומר שאין הוא מתקבל משום העובדה שהוא לכפרה, וכיוון שהוא עובר עבירה אינו ראוי לכפרה, אבל קרבן עולה, שהוא רק דורון [dedoron], אמור שיש לקבל אותו ממנו. ואם היינו לומדים הלכה זו רק לגבי קרבן עולה, היה מקום לומר שאין הוא מתקבל משום העובדה שאינו חובה, אבל קרבן חטאת, שהוא חובה, אמור שיש לקבל אותו ממנו. לפיכך, שני המקורות נצרכים.
וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּהֵמָה, גְּרִיעוּתָא הִיא? וְהָכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרוּמִין בְּדַעַת, וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה! הָתָם כְּתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״, הָכָא בְּהֵמָה לְחוּדֵּיהּ כְּתִיב.
§ בברייתא הקודמת דרשו חכמים מן הביטוי “מן הבהמה” שאנשים הדומים לבהמה נכללים בין אלה שמהם מקבלים קרבנות. הגמרא מבקשת להבין את משמעות הביטוי: דומה לבהמה, ושואלת: וכי בכל מקום שהמילה בהמה כתובה ומתפרשת כמתייחסת לאדם, האם היא מציינת חיסרון? והרי נאמר: “אדם ובהמה תושיע ה׳” (תהלים לו:ז), ורב יהודה אומר שרב אומר: אלו בני אדם שהם פיקחים בשכלם, כאנשים, ולמרות חכמתם הם נוהגים בעצמם בענווה ובביטול עצמי, כבהמה. הגמרא משיבה: שם נאמר “אדם ובהמה”. כאן, המילה “בהמה” לבדה כתובה.
וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא כְּתִיב: ״וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה״! הָתָם, הָא חַלְּקֵיהּ קְרָא, ״זֶרַע אָדָם״ לְחוֹד וְ״זֶרַע בְּהֵמָה״ לְחוֹד.
הגמרא שואלת: והאם בכל מקום שבו המונחים "אדם" ו"בהמה" כתובים יחד, האם הדבר מציין מעלה? והרי נאמר: "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו לא:כו), והחכמים פירשו את הביטוי "זרע בהמה" כהתייחסות לאנשים בורים ונחותים. הגמרא משיבה: שם, האם הפסוק אינו מפריד בין אדם לבהמה? זרע אדם הוא בנפרד וזרע בהמה הוא בנפרד.
(סִימָן: נִקְלָ״ף.)
§ הגמרא חוזרת לעסוק בעניין השחיטה בידי שומרוני ומביאה סימן לשמות החכמים המובאים להלן: נון, עבור חנן; קוף, עבור יעקב; למד, עבור בן לוי; ו־פה, עבור בר קפרא.
אָמַר רַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁחִיטַת כּוּתִי וַאֲסָרוּהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גְּמִירִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא, בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו לְמֵימְרָא בָּעֵי?
§ רבי חנן אומר שרבי יעקב בר אידי אומר שרבי יהושע בן לוי אומר בשם בר קפרא: דעותיהם של רבן גמליאל ובית דינו נמנו לגבי מעמדה של שחיטת כותי, ואסרוה. רבי זירא אמר לרבי יעקב בר אידי: שמא רבי שמע את ההלכההזאת רק במקרה שאין יהודי עומד על גביו. רבי יעקב בר אידי אמר לרבי זירא: חכם זה נראה כמו אחד מהאנשים שלא למדו הלכה. כשאין יהודי עומד על הכותי האם צריך לומר שאסור לאכול ממה שהוא שוחט?
קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי, אַף רַבִּי אַסִּי אָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי. וְתָהֵי בַּהּ רַבִּי זֵירָא: לָא שְׁמִיעָא לְהוּ, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעָא לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, אוֹ דִלְמָא שְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ?
הגמרא שואלת: האם רבי זירא קיבל את אותה תשובה מרבי יעקב בר אידי או שלא קיבל אותה ממנו? בוא ושמע ראיה לפשוט את הדילמה ההיא ממה שרב נחמן בר יצחק אומר שרבי אסי אומר: ראיתי שרבי יוחנן אכל משחיטתו של כותי. וגם רבי אסי אכל משחיטתו של כותי. ורבי זירא תהה על כך, האם שמא לא שמעו את ההלכה שאסור לאכול משחיטתו של כותי, אבל אילו שמעו אותה היו מקבלים אותה, או שמא שמעו את ההלכה אך לא קיבלו אותה.
הֲדַר פָּשֵׁיט לְנַפְשֵׁיהּ: מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, הֵיכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
רבי זעירא אז יישב את העניין לעצמו. מסתבר שהם שמעו זאת ולא קיבלו זאת. שכן, אם עולה על דעתך שהם לא שמעו זאת, אלא שאילו שמעו זאת היו מקבלים זאת, כיצד אירע הדבר, שהוביל את החכמים הללו לאכול מאכל אסור? כעת התבונן: אם אפילו על ידי בהמותיהם של צדיקים, הקדוש ברוך הוא אינו מזמן תקלות, האם אין זה קל וחומר שנכון הדבר שהצדיקים עצמם לא יחוו תקלות?