עִיקָּרָא דְּמָרִירְתָּא.
זהו השורש של ירק מר.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דַּאֲכַל תְּלָתָא תִּקְלֵי חִלְתִּית אַלִּיבָּא רֵיקָנָא – מִישְׁתְּלַח מַשְׁכֵיהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּדִידִי הֲוָה עוֹבָדָא, וַאֲכַלִי חַד תִּקְלָא חִלְתִּיתָא, וְאִי לָא דִּיתַבִי בְּמַיָּא – מִישְׁתְּלַח מַשְׁכַאי, וְקִיַּימְתִּי בְּעַצְמִי ״הַחׇכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
רב יהודה אומר: זה האדם שאוכל משקל של שלושה שקלים של חלתית על לב ריק, כלומר, קיבה, עורו נושר מחמת החום שהוא לוקה בו. רבי אבהו אמר: היה מעשה שבו אני הייתי מעורב, שבו אכלתי משקל של שקל אחד של חלתית, ולולא מיד ישבתי במים כדי להתקרר, עורי היה נושר. ואני בכך קיימתי על עצמי את מה שנאמר בפסוק: ״החכמה תחיה בעליה״ (קהלת ז׳:י״ב).
אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי מַאן דְּאָכֵיל שִׁיתַּסְרֵי בֵּיעֵי, וְאַרְבְּעֵי אַמְגּוֹזֵי, וְשַׁב בּוּטְיָתָא דְּפִרְחֵי, וְשָׁתֵי רְבִיעֵתָא דְּדוּבְשָׁא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, אַלִּיבָּא רֵיקָנָא – מִתְעֲקַר תַּלְיָא דְּלִיבֵּיהּ.
רב יוסף אומר: זהו אדם שאוכל שש עשרה ביצים וארבעים אגוזים ושבעה פירות של צלף, ושותה רביעית לוג של דבש בעונת תמוז, כלומר, בקיץ, הכל על לב ריק, כלומר, קיבה ריקה, מיתרי לבו נעקרים.
הָהוּא בַּר טַבְיָא דַּאֲתָא לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, דַּהֲוָה (מפסק) [מְפַסְּקָן] כַּרְעִן בָּתְרָיָיתָא, בַּדְקֵיהּ רַב בְּצוֹמֶת הַגִּידִין וְאַכְשְׁרֵיהּ. סְבַר לְמֵיכַל מִינֵּיהּ בְּאוּמְצָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל: לָא חָיֵישׁ מָר לְנִיקּוּרֵי?
§ המשנה קובעת שאם בעל חיים ננשך על ידי נחש ארסי, הוא אינו טרפה, אך אף על פי כן אסור באכילה בשל הסכנה שהוא מציב. הגמרא מספרת על מעשה בעופר צעיר אחד שהובא לבית ראש הגולה לאחר שחיטה, ושוקיו האחוריות נחתכו. רב בדק אותו במקום מפגש הגידים בירך ומצא שהם שלמים, והכשיר אותו. הוא חשב לאוכלו צלי קל, כלומר, צלוי מעט. אמר לו שמואל: האם אין מר חושש לאפשרות שיש בו הכשת נחש?
אֲמַר לֵיהּ: מַאי תַּקַּנְתָּא? נוֹתְבֵיהּ בְּתַנּוּרָא דְּאִיהוּ בָּדֵיק נַפְשֵׁיהּ. אוֹתְבֵיהּ, נְפַל תִּילְחֵי תִּילְחֵי. קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב: ״לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כׇּל אָוֶן״. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״כׇּל רָז לָא אָנֵס לָךְ״.
רב אמר לו: מהי התקנה לספק כזה? שמואל אמר לו: נניח אותו בתנור חם, שכן הוא אז יבדוק את עצמו. שמואל הניח אותו בתנור על שיפוד, והבשר נפל מן העצם טיפין טיפין, סימן שנחש נשך את העופר הצעיר. שמואל קרא על רב את הפסוק: "לא תאונה לצדיק כל און" (משלי יב:כא), שכן ניצל בזכות צדקתו. רב קרא על שמואל את הפסוק: "ושום סוד אינו מציק לך" (דניאל ד:ו), שכן היה בקי אף בעניינים כאלה.
מַתְנִי׳ סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: כׇּל עוֹף הַדּוֹרֵס – טָמֵא, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵירָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף – טָהוֹר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: כׇּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו – טָמֵא.
משנה:הסימנים המצביעים על כך שבהמה וחיה כשרות נאמרו בתורה, וסימניו של עוף כשר לא נאמרו במפורש. אבל החכמים אמרו סימנים מסוימים בעוף: כל עוף הדורס את טרפו ואוכלו הוא אינו כשר. כל עוף שיש לו אצבע יתרה מאחורי הרגל, מוגבהת מעט מעל שאר האצבעות, וזפק, שהוא כיס לצד הוושט שבו האוכל נאגר לפני העיכול, ושאת הקרום הצהבהב שבתוך קורקבנו אפשר לקלף, הוא כשר. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: כל עוף שמחלק את אצבעות רגליו כאשר הוא עומד על חוט, ומניח שתי אצבעות מצד אחד של החוט ושתיים מן הצד האחר, הוא אינו כשר.
וּבַחֲגָבִים, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְצוּלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וּשְׁמוֹ חָגָב. וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׁקֶשֶׁת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין – הַקְּבוּעִין בּוֹ, וּסְנַפִּירִים – הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן.
ובאשר לחגבים, שסימניהם גם כן לא נאמרו בתורה, אמרו חכמים: כל חגב שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים, ושתי רגלי ניתור נוספות, ושכנפיו מכסות את רוב גופו, הרי הוא כשר. רבי יוסי אומר: ודבר זה אמור רק אם שם מינו שלו הוא חגב. ובאשר לדגים, הסימנים מפורשים בתורה: כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת הוא כשר; רבי יהודה אומר: שתי קשקשות וסנפיר אחד. ואלו הן קשקשות: אותן שקבועות בגופו; וסנפירים הם אלה שבאמצעותם הדג שוחה.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי בְּהֵמָה – ״כׇּל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְגוֹ׳״, כׇּל בְּהֵמָה שֶׁמַּעֲלַת גֵּרָה – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין לָהּ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה, וּטְהוֹרָה.
גמרא: המשנה קובעת שסימני בהמה כשרה נאמרו בתורה. בעניין זה, שנו חכמים בברייתא: אלו הם סימני בהמה כשרה: "כל מפרסת פרסה, ושסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו" (ויקרא יא:ג). כל בהמה שמעלת גרה בוודאי אין לה שיניים קדמיות עליונות, כלומר חותכות, והיא כשרה.
וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי גָּמָל, דְּמַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וְאֵין לוֹ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה, וְטָמֵא! גָּמָל נִיבֵי אִית לֵיהּ.
הגמרא שואלת: והאם זהו עיקרון קבוע? והרי יש גמל, שמעלה גרה, ואין לו שיניים קדמיות עליונות, ובכל זאת הוא עדיין אינו כשר (ראו ויקרא יא:ד)? הגמרא משיבה: לגמל יש שיני ניב-דמויות בין החותכות העליונות, אחת בכל צד.
וַהֲרֵי בֶּן גָּמָל, דְּנִיבֵי נָמֵי לֵית לֵיהּ, וְתוּ, הֲרֵי שָׁפָן וְאַרְנֶבֶת דְּמַעֲלַת גֵּרָה הֵן וְיֵשׁ לָהֶן שִׁינַּיִם לְמַעְלָה, וּטְמֵאִין! וְעוֹד, שִׁינַּיִם מִי כְּתִיבִי בְּאוֹרָיְיתָא? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: כׇּל בְּהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה וּמַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וּטְהוֹרָה.
הגמרא שואלת: אבל האם אין גמל צעיר, שאפילו אין לו שיניים חותכות עליונות דמויות ניב והוא עדיין אינו כשר? ועוד, האם אין השפן והארנבת, שמעלים גרה, ואף על פי כן יש להם שיני קדמיות עליונות, ואינם כשרים? ועוד, אפשר לשאול: וכי שיניים כתובות בתורה לעניין כשרותה של בהמה? אלא, זה מה שהתנא אומר: כל בהמה שאין לה שיניים קדמיות עליונות, בוודאי מעלה גרה ומפרסת פרסה והיא כשרה.
וְלִיבְדּוֹק בְּפַרְסוֹתֶיהָ! כְּגוֹן שֶׁהָיוּ פַּרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת, וְכִדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וּמָצָא בְּהֵמָה שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת – בּוֹדֵק בְּפִיהָ, אִם אֵין לָהּ שִׁינַּיִם לְמַעְלָה – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, אִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְמֵאָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר גָּמָל. גָּמָל נִיבֵי אִית לֵיהּ! אֶלָּא, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר בֶּן גָּמָל.
הגמרא שואלת: אבל מדוע יש לבדוק את השיניים? שיבדוק פשוט אם הפרסות שסועות. הגמרא משיבה: בודקים את השיניים במקרה שפרסותיה נחתכו ואי אפשר לדעת אם הן שסועות. וזה הוא בהתאם ל דבריו של רב חסדא, שכן רב חסדא אומר: אם אדם היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, רשאי הוא לבדוק את פיה. אם אין לה שיניים קדמיות עליונות, היא בוודאי כשרה; ואם אין זה כך, היא בוודאי אינה כשרה, ובלבד שהוא מכיר שבהמה זו אינה גמל, שאינו כשר אף על פי שאין לו חותכות עליונות. הגמרא שואלת: מדוע צריך להכיר שאין זה גמל? לגמל יש ניבים-דמויי חותכות עליונות. אלא, אמור: ובלבד שמכיר שאין זה גור גמל, שאין לו ניבים-דמויי חותכות עליונות.
לָאו אָמְרַתְּ אִיכָּא בֶּן גָּמָל? אִיכָּא נָמֵי מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמֵי לְבֶן גָּמָל! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְאֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא״, שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מַעֲלֵה גֵרָה וְטָמֵא אֶלָּא גָּמָל, לְפִיכָךְ פָּרַט בּוֹ הַכָּתוּב ״הוּא״.
הגמרא שואלת: כיצד אפשר להסתמך רק על בדיקת הפה? האם לא אמרת שיש גמל צעיר, שאין לו חותכות עליונות ובכל זאת הוא עדיין לא כשר? אם כן, אולי יש גם מין אחר הדומה לגמל צעיר והוא לא כשר אף על פי שאין לו חותכות עליונות. הגמרא משיבה שאפשרות זו לא תעלה על דעתך, שכן בבית מדרשו של רבי ישמעאל לימדו: הכתוב אומר: "והגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם" (ויקרא יא:ד). ריבון עולמו יודע שאין דבר אחר מלבד הגמל שמעלה גרה והוא עדיין לא כשר. לכן הכתוב מייחד אותו במילה "הוא," כלומר, הוא ולא אחר.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ גָּמוּם, בּוֹדֵק בְּפַרְסוֹתֶיהָ: אִם פַּרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, אִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְמֵאָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר חֲזִיר.
ורב חסדא אומר: אם אדם היה מהלך בדרך, ומצא בהמה שפיה מושחת, רשאי הוא לבדוק את פרסותיה. אם פרסותיה שסועות, הרי היא בוודאי כשרה. ואם לאו, הרי היא בוודאי אינה כשרה. דין זה חל ובלבד שהוא מכיר שאין זו חזיר, שאינו כשר אף על פי שיש לו פרסות שסועות.
לָאו אָמְרַתְּ אִיכָּא חֲזִיר? אִיכָּא נָמֵי מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמְיָא לַחֲזִיר! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא״ – שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁמַּפְרִיס פַּרְסָה וְטָמֵא אֶלָּא חֲזִיר, לְפִיכָךְ פָּרַט בּוֹ הַכָּתוּב ״הוּא״.
הגמרא שואלת: אבל האם לא אמרת שיש חזיר, שיש לו פרסה שסועה ובכל זאת הוא עדיין לא כשר? אם כן, אולי יש גם מין אחר הדומה לחזיר. הגמרא משיבה שאפשרות זו לא תעלה על דעתך, שכן בבית מדרשו של רבי ישמעאל לימדו: הכתוב אומר: "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא, ושוסע שסע פרסה, והוא גרה לא יגר, טמא הוא לכם" (ויקרא יא:ז). ריבון עולמו יודע שאין דבר מלבד החזיר שמפריס פרסה והוא עדיין אינו כשר. לכן הכתוב מייחד אותו במילה "הוא".
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וּמָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ גָּמוּם וּפַרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת – בּוֹדֵק בִּבְשָׂרָהּ, אִם מְהַלֵּךְ שְׁתִי וָעֵרֶב – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה, וְאִם לָאו – בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְמֵאָה, וּבִלְבַד שֶׁיַּכִּיר עַרְוָד.
ורב חסדא אומר: אם אדם היה מהלך במדבר, ומצא בהמה שפיה מושחת וטלפיה חתוכות, רשאי הוא לבדוק את בשרה. אם הוא נמשך כמו שתי וערב, כלומר, חלק ממנו נמתח לאורך וחלק ממנו לרוחב, הרי היא בוודאי כשרה; ואם לאו, הרי היא בוודאי אינה כשרה, ובלבד שמכיר שאין בהמה זו פרא, שאינו כשר אף על פי שבשרו נמשך כמו שתי וערב.
לָאו אָמְרַתְּ אִיכָּא עַרְוָד? אִיכָּא נָמֵי מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמֵיא לְעַרְוָד! גְּמִירִי דְּלֵיכָּא. וְהֵיכָא בּוֹדֵק? אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: בְּכַנְפֵי הָעוֹקֶץ.
הגמרא שואלת: וכי לא אמרת שיש חמור בר, שבשרו נמשך כשתי וערב ואף על פי כן הוא עדיין אינו כשר? אם כן, אולי יש גם מין אחר הדומה לחמור בר. הגמרא משיבה: נלמד במסורת שאין מינים דומים. הגמרא שואלת: והיכן בודקים את הבשר? אמר אביי, ויש אומרים שרב חסדא אמר: בקצות עצם הזנב, על הירכיים העליונות.
סִימָנֵי חַיָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי חַיָּה. חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הִיא לְסִימָנִין! אָמַר רַבִּי זֵירָא:
§ המשנה קובעת: הסימנים של חיה נאמרו בתורה. על כך שנו חכמים בברייתא: אלו הם סימני החיה. הגמרא מקשה: למה צריך סימנים לחיה? חיה [ḥayya] כלולה בקטגוריה של בהמה [behema] לעניין סימנים, כפי שנאמר בפסוק: "זאת החיה [ḥayya] אשר תאכלו מכל הבהמה [behema] אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה" (ויקרא יא:ב–ג). אמר רבי זירא:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria