שיעורם כדי שיהיו ראויים לקבל טומאה הוא שהם יכולים להכיל כמות מספקת של שמן, שבה לסוך ילד קטן. אם אינם יכולים להכיל שיעור זה, הם נחשבים חסרי שימוש ואינם מקבלים טומאה. ושיעור זה חל רק על כלים שהכילו עד לוג אחד כשהיו שלמים; אבל אם מתחילה הכילו יותר, עליהם להכיל יותר גם לאחר שנשברו כדי שיהיו ראויים לקבל טומאה. מה, האם אין זה מלמד שאם מתחילה הכיל בדיוק לוג אחד, דינו כמי שהכיל פחות משיעור זה? אם כן, הלשון: עד, משמעה עד ועד בכלל. הגמרא משיבה: לא, אם הכיל בדיוק לוג אחד, דינו כמי שהכיל מעל לשיעור זה, ואם נשבר עליו להיות מסוגל להכיל שיעור גדול יותר כדי שיהיה ראוי לקבל טומאה.

הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מהמשך אותה משנה עצמה: אם הכלי הכיל מתחילה מלוג ועד סאה, הבסיס או הדפנות שנשברו ממנו חייבים להכיל רביעית לוג כדי להיות בני קבלת טומאה. מה, האם אין זו מלמדת שאם הכיל מתחילה בדיוק סאה הוא נידון כאילו הכיל פחות משיעור זה? הגמרא משיבה: לא, אם הכיל בדיוק סאה הוא נידון כאילו הכיל יותר משיעור זה, והבסיס או הדפנות שלו חייבים להכיל מידה גדולה יותר כדי להיות בני קבלת טומאה.

הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מהמשך אותה משנה עצמה: אם הכלי הכיל מתחילה מסאה ועד שתי סאין, בית קיבולו שנשבר או דפנותיו חייבים להכיל חצי לוג כדי שיהיו מקבלים טומאה. מה, האם אין זו מלמדת שאם הכיל מתחילה בדיוק שתי סאין דינו כאילו הכיל פחות משיעור זה? הגמרא משיבה: לא, אם הכיל בדיוק שתי סאין דינו כאילו הכיל יותר משיעור זה.

הגמרא שואלת: כיצד ניתן להסביר את המשנה בדרך זו? והרי לא שנינו במפורש בברייתא: אם הכלי הכיל מלכתחילה בדיוק לוג אחד, דינו כאילו הכיל פחות משיעור זה; אם הכיל בדיוק סאה אחת, דינו כאילו הכיל פחות משיעור זה; אם הכיל בדיוק שתי סאין, דינו כאילו הכיל פחות משיעור זה? מכאן ברור שהביטוי: עד, משמעו עד ועד בכלל, בסתירה לדעת רב נחמן שעד פירושו עד ולא בכלל השיעור.

הגמרא משיבה: המונח: עד, מתפרש תמיד בדרך המחמירה יותר. בהתאם לכך, שם, בנוגע לטומאת כלים, המונח: עד, מתפרש כעד ועד בכלל כדי לפסוק בחומרה, שכן הכלי נעשה בכך ראוי יותר לקבל טומאה. כפי שאומר רבי אבהו שרבי יוחנן אומר: כל שיעורי החכמים יש לפרש בחומרה, חוץ מן השיעור של גריס כמידה לכתמים של דם שנמצא על בגדיה של אישה, שמתפרש לקולה. אפילו אם הכתם הוא בדיוק בגודל של גריס, האישה נשארת טהורה. כאן, מחמיר יותר לפרש את הביטוי: עד, כעד ועד בכלל, משום שאז הבהמה נעשית מועדת יותר להיחשב טרפה.

הגמרא מציינת: הלשון גם מדויקת, כלומר, ניכר שהביטוי: עד, מתפרש תמיד לחומרא, כפי שהמשנה (Kelim 19:2) קובעת שאם חבל היוצא ממיטת חבלים הוא בכל אורך שהוא עד חמישה טפחים, אין הוא מקבל טומאה, אך אם הוא בכל אורך שהוא מחמישה ועד עשרה טפחים, הוא מקבל טומאה. ונלמד בברייתא לגבי אותה משנה: אם החבל היה באורך חמישה טפחים בדיוק, דינו כאילו אורכו מעל לכך; ואם החבל היה באורך עשרה טפחים בדיוק, דינו כאילו אורכו מתחת לכך. בשני המקרים, השיעור מתפרש לחומרא.

§ המשנה קובעת: אם הטחול ניטל הבהמה נשארת כשרה. רב אבירא אומר בשם רבא: חכמים לימדו שהיא כשרה רק כאשר הטחול ניטל, אבל אם הוא ניקב, הרי היא טרפה.

רבי יוסי בר אבין, ויש אומרים רבי יוסי בר זבידא, מעלה קושיה ממשנה בפרק הבא (68א): אם, לפני שחיטת בהמה, אדם חותך חתיכות מעובר הנמצא ברחם ומשאיר את החתיכות הללו ברחם, אכילתן מותרת מכוח שחיטת האם (ראו 69א). לעומת זאת, אם אדם חותך חתיכות מן הטחול או מן הכליות של בהמה ולאחר מכן שוחט אותה, אזי אפילו אם החתיכות הללו נשארות בתוך הבהמה, אכילתן אסורה, משום שאיבר שנחתך מיצור חי אינו מותר על ידי השחיטה שלאחר מכן של הבהמה. ניתן להסיק מן המשנה שהבהמה עצמה מותרת אפילו כאשר חלק מן הטחול נחתך. ברור אפוא שבהמה כזו אינה טרפה.

הגמרא משיבה: כך הדין גם לגבי הבהמה, ואפילו הבהמה אסורה. אלא משום שהמשנה שנתה ברישא, לגבי איברי העובר: אכילתם מותרת, שנה בסיפא לגבי חלקי הטחול: אכילתם אסורה, כדי להעמיד ניגוד ביניהם. או, אם תרצה, אמור במקום זאת שטחול נקוב הוא מקרה נפרד, שבו הבהמה היא טרפה, וטחול חתוך הוא מקרה נפרד, שבו הבהמה אינה כן.

§ המשנה קובעת: אם הכליות ניטלו הבהמה נשארת כשרה. רכיש בר פפא אמר בשם רב: אם בהמה הייתה חולה ב אפילו כליה אחת, הבהמה היא טרפה. במערב, ארץ ישראל, אומרים: וזה חל רק במקרה שהמחלה הגיעה