מַהוּ דְּתֵימָא: אִם אִיתָא דְּיָלְדָה – קָלָא הֲוָה לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: אֵימַר אַפּוֹלֵי אַפִּיל.
הגמרא משיבה: שמא תאמר: אם אכן כך הוא שאשתו ילדה, היה הדבר זוכה לפרסום והיה ידוע ברבים; לכן, אפשר היה להסיק שהשחיטה כשרה אפילו אם הצהיר שהשחיטה היא לשם עולת אשתו לאחר לידה, שכן למעשה היא לא ילדה. כדי לשלול זאת, רבי אלעזר מלמד אותנו שהשחיטה אינה כשרה. אמור שאשתו הפילה וחייבת להביא קרבן, אך הדבר אינו ידוע ברבים, משום שהתינוק לא נולד חי.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַשּׁוֹחֵט.
מַתְנִי׳ אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה: נְקוּבַת הַוֶּושֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ, נִיקַּב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִיטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנּוּ כְּלוּם.
משנה:אלו פציעות מהוות טרפות בבהמה, והן אוסרות אותה באכילה: ושט שניקב, שהנקב עובר דרך דופן הוושט, או קנה שנפסק. אם קרום המוח ניקב, או אם הלב ניקב עד לחללו; אם עמוד השדרה נשבר וחוט השדרה שלו נחתך; אם הכבד ניטל ולא נשתייר ממנו כלום, כל אחד מאלה עושה את הבהמה טרפה.
הָרֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁתִּינָּקֵב לְבֵית הַסִּמְפּוֹנוֹת. נִיקְּבָה הַקֵּבָה, נִיקְּבָה הַמָּרָה, נִיקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכָּרֵס הַפְּנִימִית שֶׁנִּיקְּבָה אוֹ שֶׁנִּקְרַע רוֹב הַחִיצוֹנָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרוּבָּהּ. הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּיקְּבוּ לַחוּץ.
בנוסף, ריאה שניקבה או שהיה חסר ממנה חלק הופכת את הבהמה לטרפה. רבי שמעון אומר: אין היא טרפהאלא אם כן ניקבה עד לסמפונות. אם הקיבה הרביעית ניקבה, או כיס המרה ניקב, או המעיים הדקים ניקבו, הרי זו טרפה. וכן הרי זו טרפה במקרה שהכרס הפנימית ניקבה או שרוב הכרס החיצונה נקרעה. רבי יהודה אומר: בבהמה גדולה, קרע של טפח אחד עושה אותה טרפה, ואילו בבהמה קטנה, אינה טרפה אלא אם כן רובה נקרע. וכן הרי זו טרפה כאשר בית הכוסות [המסס] או הקיבה נוקבו כלפי חוץ, כלומר אל חלל הבטן, אך לא אם הנקב היה בין שניהם.
נָפְלָה מִן הַגָּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רוֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָּה, דְּרוּסַת הַנֵּץ בְּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בְּעוֹף הַגַּס. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה – טְרֵפָה.
כמו כן, אם בעל חיים נפל מן הגג, או אם רוב צלעותיו נשברו, או אם הוא נדרס על ידי זאב, הרי הוא טרפה. רבי יהודה אומר: אם הוא נדרס על ידי זאב במקרה של בהמה קטנה, כלומר, כבש או עז; או נדרס על ידי אריה במקרה של בהמה גדולה, כלומר, בקר; או אם הוא נדרס על ידי נץ במקרה של עוף קטן; או אם הוא נדרס על ידי עוף דורס גדול במקרה של עוף גדול, הרי הוא טרפה. זה הכלל: כל בעל חיים שנפצע באופן שבו בעל חיים במצב דומה לא יכול לחיות לאורך זמן הוא טרפה, שאכילתו אסורה מן התורה.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רֶמֶז לִטְרֵפָה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? מִנַּיִן?! ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״! אֶלָּא, רֶמֶז לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ חַיָּה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דְּקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה – טְרֵפָה, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, מְנָא לַן?
גמרא:רבי שמעון בן לקיש אומר: היכן יש רמז בתורה לאיסור של טרפה? הגמרא מקשה: היכן יש רמז? והלא התורה אומרת במפורש: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כ״ב:ל׳)? אלא, השאלה היא: היכן יש רמז בתורה לכך שהעיקרון הוא שטרפה אינה יכולה לחיות? שכן המשנה מלמדת בסיפא: זה הכלל: כל בהמה שנפצעה באופן שבהמה במצב דומה לא הייתה יכולה לחיות זמן ממושך, הרי היא טרפה; ומכאן לומדים בדרך היקש שטרפה אינה יכולה לחיות. אם כן, מנין לנו דבר זה?
דִּכְתִיב: ״וְזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״, חַיָּה – אֱכוֹל, שֶׁאֵינָהּ חַיָּה – לָא תֵּיכוּל, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה לֹא חַיָּה.
הדבר נגזר מפסוק, כפי שנכתב: "אלה החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא:ב). הפסוק מציין כי מותר לאכול בעל חיים חי, כלומר כזה שיכול לשרוד, אך אין לאכול בעל חיים שאינו חי, כלומר כזה שאינו יכול לשרוד. מכאן לומדים בדרך היקש שטרפה אינה יכולה לחיות.
וּלְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״זֹּאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״ – ״זֹאת הַחַיָּה״ אֱכוֹל, חַיָּה אַחֶרֶת לָא תֵּיכוֹל, מִכְּלָל דִּטְרֵפָה חַיָּה.
הגמרא שואלת: ולפי מי שאומר שטרפה יכולה לחיות, מנין הוא לומד זאת? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן אותו פסוק עצמו: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה." "זאת" מלמדת שאתם רשאים לאכול רק את החיות הללו, אבל אין אתם רשאים לאכול חיות אחרות, כלומר, טרפות. מכאן לומדים בדרך היקש שטרפה יכולה לחיות.
וְאִידַּךְ, הַאי ״זֹאת״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכׇּל מִין וּמִין וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לוֹ: זֹאת אֱכוֹל, וְזֹאת לָא תֵּיכוֹל.
הגמרא שואלת: ולפי הדעה האחרת, שטרפה אינה יכולה לחיות, מה הוא עושה במילה "אלה"? הגמרא משיבה: הוא צריך אותה למה שלימדה אסכולתו של רבי ישמעאל. כפי שלימדה אסכולתו של רבי ישמעאל, שהפסוק: "זאת החיה אשר תאכלו," מלמד שהקדוש ברוך הוא אחז אחת מכל מין ומין של בהמה והראה אותה למשה, ואמר לו: אלה אתם רשאים לאכול, ואלה אינכם רשאים לאכול.
וְאִידַּךְ נָמֵי מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל! אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא טְרֵפָה חַיָּה מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵאִידַּךְ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בֵּין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל״ – אֵלּוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה טְרֵפוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
הגמרא מקשה: אבל הדעה האחרת גם דורשת את המילה "אלה" עבור מה שלימדה אסכולתו של רבי ישמעאל. הגמרא משיבה: כן, אכן כך הוא. אלא, מניין הוא לומד את העיקרון שטרפה יכולה לחיות? הוא לומד זאת מן הברייתא האחרת שלימדה אסכולתו של רבי ישמעאל. כפי שלימדה אסכולתו של רבי ישמעאל: הפסוק אומר: "להבדיל…בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל” (ויקרא יא:מז). אלו החיות שאינן נאכלות הן שמונה עשרה הטרפות שנאמרו למשה בסיני ונמנו במשנה. אם כן, הפסוק מתייחס לטרפה כדבר חי.
וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא בסג״ר, וְשַׁב שְׁמַעְתָּתָא!
הגמרא מקשה על הברייתא: וכי אין עוד מקרים של טריפות? והרי יש מקרים נוספים המובאים במשנה ובברייתות אחרות, שניתן להם סימן: בית, סמך, גימל, ריש; ועוד האם אין שבע הלכות נוספות, כלומר מקרים של טריפות, שנלמדו על ידי אמוראים?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria