אבל במקרה של קורבן בהמה אין דרך שבה אפשר לעבור על כל שלושת האיסורים בו־זמנית. אבל אם אדם אינו אוסר דבר שאינו שלו, מדוע צריך התנא ללמד את ההלכה דווקא לגבי חטאת העוף? אותה הלכה הייתה חלה אפילו במקרה של חטאת בהמה. זאת משום שחיתוך סימן אחד לשם עבודה זרה אינו אוסר את הבהמה, שכן לכהן הזכות הבלעדית ליהנות ממנה, ולכן שוב אינה שייכת לבעלים. לפיכך, היה עובר על שלושת האיסורים בו־זמנית. הגמרא משיבה: מאחר שמי שמביא חטאת קונה את הבהמה לכפרתו, מעמדה הוא כמו של בהמה שהיא שלו, והוא אוסר אותה בחיתוך הראשון בתחילת השחיטה.

הגמרא מציעה: בוא ושמע קושיה נוספת מן המשנה: אם היו שניים אוחזים בסכין יחד ושוחטים בהמה, אחד שוחט לשם אחד מכל אלו המנויים ברישא של המשנה ואחד שוחט לשם דבר כשר, השחיטה אינה כשרה. מלשון המשנה עולה כי השוחט בכוונה פסולה אינו בהכרח בעל הבהמה. אם כן, כיצד הוא יכול לאסור את הבהמה? מכאן, לכאורה, שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו. הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו לבעל הכוונה הפסולה יש שותפות בבהמה, ולכן הוא אוסר את בהמתו שלו.

הגמרא מציעה: בוא ושמע קושיה נוספת ממשנה (גיטין נב ע"ב): לגבי מי שמטמא את מאכלו של חברו, ומי שמערב תרומה בתבואתו החולין של חברו, ומי שמנסך את יינו של חברו לפני עבודה זרה, אם עשה כן בשוגג, הוא פטור מתשלום נזקים, אף על פי שגרם לחברו הפסד ממון. אם עשה כן במזיד, הוא חייב לשלם נזקים. לכאורה, אדם יכול לאסור חפץ שאינו שלו. הגמרא משיבה: כאן גם כן מדובר במקרה שבו למי שגרם את הנזק יש שותפות בתבואה.

הגמרא מציינת כי המחלוקת אם מי ששוחט את בהמת חברו לשם עבודת אלילים אוסר את הבהמה, בהתאם לדעת רב הונא, או שאינו אוסר אותה, בהתאם לדעת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק, היא מקבילה למחלוקת בין תנאים בברייתא: במקרה של גוי שניסך את יינו של יהודי כנסך לעבודת אלילים, אך לא בפני חפץ של עבודת אלילים, הוא אסר את היין. רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים לשתות את היין משני טעמים: האחד הוא שהחזקה היא שעובדי אלילים מנסכים יין כנסך לעבודת אלילים רק בפני חפץ של עבודת אלילים. והטעם השני הוא שגם אם הגוי ניסך את היין כנסך לעבודת אלילים, היהודי יכול לומר לגוי: אין בכוחך לאסור את ייני שלא ברצוני.

ורב נחמן, ורב עמרם, ורב יצחק אומרים: אף על פי שדעתו של רב הונא מתיישבת רק עם דעת התנא הראשון בברייתא ולא עם דעתם של רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא, אנו יכולים לומר את דעתנו אפילו לפי מי שאומר כי אדם אוסר דבר שאינו שלו, כגון על ידי ניסוך יינו או שחיטת בהמתו לשם עבודה זרה. אמירה זו חלה רק במקרה שבו גוי מנסך את הנסך או שוחט את הבהמה. אבל אם יהודי מנסך את היין או שוחט את הבהמה, מסתבר כי כוונתו לצער את אותו אדם אחר, ולא לעסוק בעבודה זרה. לכן, יהודי אינו אוסר את הבהמה.

הגמרא מציעה: בוא ושמע סתירה לאותה הבחנה מן המשנה: אם היו שניים אוחזים בסכין יחד ושוחטים בהמה, אחד שוחט לשם אחד מכל אלה המנויים ברישא של המשנה ואחד שוחט לשם דבר כשר, השחיטה אינה כשרה. מאחר שהמשנה עוסקת במקרה של יהודים, מכאן שאפילו יהודי השוחט בהמה לשם עבודה זרה אוסר אותה. הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה של יהודי עבריין שכוונתו, כאשר הוא מצהיר ששחיטתו היא לשם הרים, גבעות או ישויות טבע אחרות, היא לעבודה זרה.

הגמרא מציעה: בוא ושמע סתירה להבחנה בין יהודי לנוכרי ממשנה (גיטין נב ע"ב): לגבי מי שמטמא את מאכלו של חברו, ומי שמערב תרומה בתבואתו החולין של חברו, ומי שמנסך את יינו של חברו לפני עבודה זרה, אם עשה כן בשוגג, הוא פטור מתשלום נזקים, אף על פי שגרם לחברו הפסד ממון. אם עשה כן במזיד, הוא חייב לשלם נזקים. לכאורה, יהודי שמנסך יין לעבודה זרה אוסר יין שאינו שלו. הגמרא משיבה: כאן גם כן מדובר ביהודי מומר שכוונתו לעבודה זרה.

רב אחא, בנו של רבא, אמר לרב אשי: לגבי יהודי שאינו עבריין אך הצהיר שהוא שוחט את בהמתו של אחר לשם עבודה זרה, אם אלה ששמעו את הצהרתו התרו בו שעשיית כן אסורה על פי דין תורה ודינה מיתה, והוא קיבל את ההתראה ואמר: מתוך ידיעה מלאה של האיסור והעונש אני עושה כן, מהי ההלכה? האם הוא אוסר את הבהמה במקרה זה? רב אשי אמר לו: האם אתה אומר מקרה שבו הוא חייב את עצמו מיתה על ידי קבלת ההתראה? אין לך עבריין גדול מזה, ובוודאי הוא אוסר את הבהמה.

משנה:אין שוחטין בהמה ויהא דמה שותת, לא לימים, ולא לנהרות, ולא לכלים, שבכל אלו נראה שהוא שוחט את הבהמה כדרך עובדי עבודה זרה. אבל שוחטין בהמה ויהא דמה שותת לתוך גומא עגולה שיש בה מים. ובספינה, שוחטין בהמה לתוך כלים שברור שמטרתו שלא ללכלך את הספינה. אין שוחטין בהמה ויהא דמה שותת לתוך גומה קטנה שבקרקע כלל, אבל עושה אדם גומה קטנה בתוך ביתו כדי שייכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן, כדי שלא