מְחַתֵּךְ בְּעָפָר הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּחַטַּאת הָעוֹף עָסְקִינַן, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתֵי.
כפי שהוא, כאילו הוא רק קוצץ בעפר, שכן אין אדם חייב על שחיטה מחוץ לעזרת המקדש של בהמת קורבן שאינה ראויה להקרבה. רב פפא אמר: כאן אנו עוסקים בחטאת העוף, שלגביה הדרישה היא לחתוך רק סימן אחד, ובשעת חיתוך אותו סימן, כל שלושת האיסורים באים לידי עבירה בו־זמנית.
מִכְּדֵי רַב הוּנָא כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? כְּעוּלָּא, וְעוּלָּא מַעֲשֶׂה כֹּל דְּהוּ קָאָמַר.
הגמרא שואלת: כעת, בהתאם לדעתו של מי אמר רב הונא את ההלכה שלו? הדבר הוא בהתאם לדעתו של עולא, שאומר: אם הוא ביצע עבודת קרבן על הבהמה, הוא אוסר אותה. ועולא אומר כי פעולה מזערית אוסרת את הבהמה, שכן פסיקתו חלה אפילו על חיתוך סימן אחד. לפי דעתו של עולא, ברגע שהוא מתחיל את החתך, הבהמה נאסרת ואינה ראויה להקרבה. כתוצאה מכך, כאשר הוא משלים את השחיטה מחוץ למקדש, הרי זה כאילו הוא חותך עפר. אם כן, מדוע הוא חייב להביא קורבן חטאת על שחיטת בהמת קודשים מחוץ לעזרת המקדש?
אֶלָּא, בְּאוֹמֵר בִּגְמַר זְבִיחָה הוּא עוֹבְדָהּ.
הגמרא משיבה: אלא, הברייתא מתייחסת למקרה שבו אדם אומר לפני השחיטה כי הוא עובד את האליל רק בסיום השחיטה; לפיכך, רק אז הבהמה נעשית אסורה, והוא חייב בכל שלוש חטאות בו-זמנית.
אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא חַטָּאת? לַישְׁמְעִינַן זֶבַח!
הגמרא שואלת: אם כן, מדוע התנא מלמד את ההלכהבמיוחד לגבי קרבן חטאת? שילמד אותנו את ההלכה לגבי כל סוג של קרבן. לעומת זאת, לשיטת רב פפא, ברור מדוע התנא לימד את ההלכה לגבי קרבן חטאת.
אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין.
הגמרא חוזרת לפירושו של רב פפא את הברייתא כמתייחסת למקרה של חטאת העוף. הקושי הקודם שב ועולה, שהרי העוף נאסר עוד לפני שהשחיטה הושלמה, שכן לדעת רב הונא ועולא כל פעולה מזערית אוסרת את העוף. אלא, מר זוטרא אמר משמו של רב פפא: במה אנו עוסקים כאן בברייתא? מדובר במקרה שבו חצי מקנה היה חסר לפני השחיטה, והשוחט הוסיף על אותו חיסרון חתך בכל שהוא, והשלים אותו. מיעוט הקנה כבר נחתך לפני שהשוחט חתך בו עוד, ובכך השלים את מעשה השחיטה. שכן במקרה זה כל שלושת האיסורים באים לידי עבירה בו-זמנית.
אָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דְּאָמַר רַב הוּנָא סִימָן אֶחָד, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵּיהּ. מַאי מַעֲשֶׂה? מַעֲשֶׂה רַבָּה.
רב פפא אמר: אלמלא העובדה שרב הונא אמר שמספיק לחתוך סימן אחד בבהמה לשם עבודה זרה כדי לאוסרה, העובדה שהברייתא מזכירה דווקא קרבן חטאת לא הייתה מעוררת קושיה על דעתו. במקרה כזה, אפשר היה להסביר: מהי הפעולה שאוסרת את הבהמה לפי עולא? זוהי פעולה משמעותית, כלומר, השלמת השחיטה לשם עבודה זרה, שאוסרת את הבהמה.
וְאָמַר רַב פָּפָּא: אִי לָאו דְּאָמַר רַב הוּנָא בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, לָא הָוְיָא חַטָּאת תְּיוּבְתֵּיהּ. מַאי טַעְמָא? דִּידֵיהּ מָצֵי אָסַר, דְּחַבְרֵיהּ לָא מָצֵי אָסַר.
ורב פפא אמר: אלמלא העובדה שרב הונא אמר את ההלכה שלו דווקא לגבי בהמתו של אחר, העובדה שהברייתא מזכירה דווקא קרבן חטאת לא הייתה מעוררת קושיה על דעתו. אפשר היה אז להסביר: מה הטעם שהבהמה שיועדה לחטאת אינה נאסרת בתחילת השחיטה? משום שאדם יכול לאסור את בהמתו , אבל אינו יכול לאסור את בהמתו של אחר. הכוהנים הם הזכאים ליהנות מבשרה של חטאת.
פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּקָנֵי לֵיהּ לְכַפָּרָה – כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא מקשה: זה מובן מאליו. הגמרא מסבירה: רב פפא צריך לומר זאת, שמא תאמר כי מאחר שמי שמביא קרבן חטאת קונה את הבהמה לכפרתו, מעמדה הוא כמו של בהמה שהיא שלו. לכן, רב פפא מלמד אותנו שאין בכך די כדי שהבהמה תיחשב שלו.
(נָעַ״ץ – סִימָן.) רַב נַחְמָן, וְרַב עַמְרָם, וְרַב יִצְחָק אָמְרִי: אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ.
הגמרא מספקת סימן לשמות האמוראים המשתתפים בדיון הבא: נון, רב נחמן; עין, רב עמרם; צדי, רב יצחק. רב נחמן, ורב עמרם, ורב יצחק כולם אומרים: אדם אינו אוסר דבר שאינו שלו.
מֵיתִיבִי: הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בַּשַּׁבָּת בַּחוּץ לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, וְאוֹקִימְנָא בְּחַטַּאת הָעוֹף וּבַחֲצִי קָנֶה פָּגוּם. טַעְמָא דְּחַטַּאת הָעוֹף הוּא, דְּכוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין,
הגמרא מעלה קושיה מברייתא: מי ששחט בשוגג בהמה שיועדה כקרבן חטאת בשבת בחוץ לבית המקדש לשם עבודה זרה חייב להביא שלוש חטאות. ופירשנו את הברייתא כעוסקת במקרה של קרבן חטאת העוף, ובמקרה שבו חצי קנה היה חסר. הטעם לחיוב המשולש הוא שמדובר בקרבן חטאת העוף, שכן אז כל שלושת האיסורים באים לידי עבירה בו זמנית.