שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.
אם היו שניים אוחזים בסכין יחד ושוחטים בהמה, אחד שוחט לשם אחד מכל אלה המנויים בפסקה הראשונה של המשנה ואחד שוחט לשם דבר כשר, השחיטה אינה כשרה.
גְּמָ׳ פְּסוּלָה – אִין, זִבְחֵי מֵתִים – לָא. וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם הָרִים, לְשׁוּם גְּבָעוֹת, לְשׁוּם נְהָרוֹת, לְשׁוּם מִדְבָּרוֹת, לְשׁוּם חַמָּה וּלְבָנָה, לְשׁוּם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, לְשׁוּם מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, לְשׁוּם שִׁילְשׁוּל קָטָן – הֲרֵי אֵלּוּ זִבְחֵי מֵתִים.
גמרא: המשנה קובעת שאם אדם שוחט לשם הרים או ישויות טבע אחרות, השחיטה פסולה. הגמרא מסיקה: היא פסולה, כן; אך לגבי זבחי מתים, כלומר לעבודה זרה, היא אינה באותה קטגוריה. לכאורה, מעמד הבהמה הוא כנבילה, שמותרת בהנאה, ולא כקרבן לעבודה זרה, שאסור בהנאה. ומקשה הגמרא סתירה מברייתא: לגבי מי ששוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם נהרות, לשם מדבריות, לשם החמה והלבנה, לשם כוכבים ומזלות, לשם מיכאל השר הגדול, או אפילו לשם תולעת קטנה, הרי אלו זבחי מתים, שאסורים בהנאה.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאָמַר לְהַר, הָא דְּאָמַר לְגַדָּא דְּהַר. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּמִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל, שְׁמַע מִינַּהּ.
אביי אמר: הסתירה הנראית בין המשנה לבין הברייתא אינה קשה. משנה זו המלמדת שהשחיטה אינה כשרה אך ההנאה מותרת, עוסקת במקרה שבו אדם אומר שהוא שוחט את הבהמה לשם ההר עצמו, שאינו עבודה זרה. אותה ברייתא המלמדת שהבהמה היא זבחי מתים וההנאה אסורה, עוסקת במקרה שבו אדם אומר שהוא שוחט את הבהמה לשם מלאך ההר. לשון הברייתא גם מדויקת, שכן ההר ושאר הישויות הטבעיות נשנו יחד עם ולכן בדומה למיכאל, השר הגדול המשרת. הסק ממנה שהתנא מתייחס לשחיטה לשם ישות רוחנית, ולא לשם ההר עצמו.
אָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד – אֲסָרָהּ. סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבֶהֱמַת חֲבֵירוֹ לֹא אֲסָרָהּ, עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה – אֲסָרָהּ.
רב הונא אומר: אם בהמת חברו הייתה רובצת לפני עבודה זרה, משחתך סימן אחד, הקנה או הוושט, אסר את הבהמה. הוא סובר בהתאם למה שאומר עולא שרבי יוחנן אומר: אף על פי שאמרו חכמים שהמשתחווה לבהמת חברו אינו אוסר אותה, אם עשה בה מעשה פולחן הוא אוסר אותה. המקרה שמביא רב הונא כולל מעשה מסוג זה, חיתוך סימן אחד; לכן הבהמה אסורה.
אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא: הַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בְּשַׁבָּת בַּחוּץ לַעֲבוֹדָה זָרָה – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת, וְאִי אָמְרַתְּ: כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד אֲסָרָהּ – אַשְּׁחוּטֵי חוּץ לָא לִיחַיַּיב,
רב נחמן הקשה על דעתו של רב הונא מברייתא: מי ששחט בשוגג בהמה שיועדה להיות קרבן חטאת בשבת מחוץ למקדש, לשם עבודה זרה, חייב להביא שלוש חטאות: אחת על עשיית מלאכת השחיטה האסורה בשבת, אחת על שחיטת בהמת קודשים מחוץ למקדש, ואחת על שחיטת בהמה לשם עבודה זרה. ואם תאמר שמשחתך סימן אחד הוא אוסר את הבהמה כקרבן לעבודה זרה, אם כן שלא יתחייב להביא חטאת על שחיטה של בהמת קודשים בחוץ לעזרה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria