מַאי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לִפְסוּלָא דְּגוּפֵיהּ, אֲבָל לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.
הגמרא שואלת: מהי ההכרעה בספק שהעלה רבי שמעון בן לקיש: כאשר חיבת הקודש מועילה להכשיר חפץ לקבל טומאה, האם אין זה אלא לפסול את אותו חפץ עצמו, אבל למנות את הדרגות היורדות של ראשון לטומאה ושני לטומאה, אין היא מועילה; או שמא משעה שהוכשר לקבל טומאה אין הבדל אם הוכשר באמצעות חיבת הקודש או באמצעות מגע עם משקים? הגמרא משיבה: הספק יעמוד בלא הכרעה.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּהּ אִם זִינְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל, אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ.
משנה: במקרה של מי ששוחט בהמה המסוכנת למות מיד, רבן שמעון בן גמליאל אומר: השחיטה כשרה רק במקרה שבו לאחר השחיטה היא מפרכסת ברגלה הקדמית וברגלה האחורית. רבי אליעזר אומר: די בכך אם דם ניתז מן הצוואר. רבי שמעון אומר: במקרה של מי ששוחט בלילה ולמחרת התעורר ומצא כתלים מלאים דם, השחיטה כשרה, שכן ברור שהדם ניתז, וזה בהתאם לשיטתו של רבי אליעזר. וחכמים אומרים: היא כשרה רק במקרה שהיא מפרכסת ברגלה הקדמית או ברגלה האחורית, או במקרה שהיא מכשכשת בזנבה.
אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה, בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסוּכֶּנֶת, אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִילּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכׇּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ – כְּשֵׁרָה.
זוהי ההלכה בנוגע להן לבהמה דקה, כגון כבשה, והן לבהמה גסה, כגון פרה, שנמצאת בסכנת מוות מיידי. שחיטתה של בהמה דקה אשר בשעת שחיטתה פשטה את רגלה הקדמית שהייתה כפופה ולא החזירה אותה למצב כפוף אינה כשרה, שכן פשיטת הרגל אינה אלא חלק מן המהלך הטבעי של יציאת נפשה של הבהמה מגופה, ולא פרכוס המעיד על חיים. באיזה מקרה נאמר דבר זה? מדובר במקרה שבו החזקה של הבהמה הייתה שהיא מסוכנת למוות מיידי. אבל אם חזקתה הייתה שהיא בריאה, אזי אפילו אם לא היה אף אחד מן הסימנים הללו, השחיטה כשרה.
גְּמָ׳ מְסוּכֶּנֶת מִמַּאי דְּשַׁרְיָא? וּמִמַּאי תִּיסַּק אַדַּעְתִּין דַּאֲסִירָא? דִּכְתִיב: ״זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ״, חַיָּה אֱכוֹל, וְשֶׁאֵינָהּ חַיָּה לֹא תֹּאכַל. וְהָא מְסוּכֶּנֶת אֵינָהּ חַיָּה?
גמרא: הגמרא שואלת: מנין ידוע שבשר של בהמה המצויה בסכנה של מוות קרוב מותר באמצעות שחיטה? הגמרא משיבה בשאלה: ומנין יעלה על דעתך שהוא אסור? הגמרא מסבירה שאפשר היה לחשוב שהוא אסור, כפי שנאמר: "זאת החיה [החיה] אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" (ויקרא יא:ב). אפשר היה לחשוב שהפסוק אומר: אכול בהמה הראויה לחיות [חיה], אבל אל תאכל בהמה שאינה ראויה לחיות. וזו בהמה המצויה בסכנה של מוות קרוב אינה ראויה לחיות.
מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא נְבֵלָה לֹא תֹּאכֵל, מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא – הַשְׁתָּא מֵחַיִּים אֲסִירָא, לְאַחַר מִיתָה מִיבְּעֵי?
העובדה שבשרה מותר נלמדת מן העובדה שהרחמן אומר שלא תאכל נבֵלה, כפי שנאמר: "לא תאכלו כל נבֵלה" (דברים י״ד:כ״א); לומדים בדרך היקש שאכילת בשר של בהמה המסוכנת למות בקרוב מותרת. שכן, אם יעלה על דעתך שאכילת בשר של בהמה המסוכנת למות בקרוב אסורה, הרי כעת אם בהמה אסורה בחייה, האם נצרך לומר שהיא אסורה לאחר מיתה?
וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאׇכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ״, לְאַחַר מִיתָה הוּא דְּקַרְיַיהּ רַחֲמָנָא נְבֵלָה, מֵחַיִּים לָא אִקְּרַי נְבֵלָה.
הגמרא דוחה את ההוכחה ההיא. ואין זו היסק לגיטימי, שכן שמא המעמד ההלכתי של נבילה שלא נשחטה הוא כמו של בהמה מסוכנת העומדת למות מיד, והאיסור: "לא תאכלו כל נבילה" כולל את שתיהן. הגמרא משיבה: לא יעלה על דעתך לומר כך, שכן נאמר: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). מכאן שלאחר המוות הוא שהרחמן קורא לבהמה נבילה; אבל בחייה, הבהמה אינה נקראת נבילה.
וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הַיְינוּ נְבֵלָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, מֵחַיִּים – בַּעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה – בְּלָאו.
הגמרא מקשה על הבנה זו. ושמא, למעשה כך אומר לך: המעמד ההלכתי של נבילה הוא זהה לזה של בהמה מסוכנת העומדת למות, אך אם שוחטים את הבהמה המסוכנת בעודה בחיים, הוא יהיה בהפרה של מצוות עשה: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא:ב), ואילו לאחר מותה, הוא יהיה בהפרה של איסור: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים יד:כא).
אֶלָּא, מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא טְרֵפָה לֹא תֹּאכַל – מִכְּלָל דִּמְסוּכֶּנֶת שַׁרְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְסוּכֶּנֶת אֲסִירָא, הַשְׁתָּא מְסוּכֶּנֶת דְּלָא מְחַסְּרָא אֲסִירָא, טְרֵפָה מִיבַּעְיָא?
אלא, העובדה שבשרה מותר נלמדת מן העובדה שהרחמן אומר: לא תאכל בהמה שיש בה פציעה שתגרום לה למות בתוך שנים עשר חודש [טרפה], כפי שנאמר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב:ל). מכאן לומדים בדרך היקש שאכילת בשרה של בהמה המצויה בסכנת מיתה קרובה מותרת. שכן, אם עולה על דעתך שאכילת בשרה של בהמה המצויה בסכנת מיתה קרובה אסורה, הרי כעת שבהמה המצויה בסכנת מיתה קרובה שאינה חסרה שום איבר אסורה, האם נצרך לומר שטרפה, בהמה שנטרפה וחסרים בה איברי גוף, אסורה?
וְדִלְמָא הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! אִם כֵּן, נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? וּמָה מֵחַיִּים קָאֵי עֲלַהּ בְּלָאו וַעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא?
הגמרא דוחה את ההוכחה ההיא. ואין זו הסקה תקפה, שכן אולי המעמד ההלכתי של טרפה שחסרים בה איברי גוף הוא כמו זה של בעל חיים הנמצא בסכנה של מוות קרוב אף שאינם חסרים בו איברי גוף, ושניהם כלולים בקטגוריה של טרפה. דבר זה יביא לכך שמי ששוחט אחד מהם יהיה עובר על שניהם: גם על מצוות עשה: "זאת החיה אשר תאכלו", וגם על לאו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". הגמרא מקשה על הבנה זו: אם כן, למה לי האיסור שהרחמן כתב לגבי נבילה? אם כאשר בעל החיים חי הוא עומד באיסור ולצד זאת במצוות עשה, האם יש צורך לומר שהוא אסור לאחר המוות?
וְדִלְמָא הַיְינוּ נְבֵלָה, הַיְינוּ טְרֵפָה, הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין וַעֲשֵׂה!
הגמרא מקשה: וזו אינה שאלה לגיטימית, שכן אולי המעמד ההלכתי של נבילה הוא כמו זה של טרפה שחסרים בה איברים, והוא כמו זה של בהמה מסוכנת העומדת למות בקרוב אך לא חסרים בה איברים. לכן, כאשר התורה כותבת את המילה "נבילה", הרי זה כאילו כתבה טרפה וכאילו כתבה בהמה מסוכנת. התורה אוסרת כל אחת מהן, והתוצאה תהיה שהוא יעבור על שני לאווים ומצוות עשה אחת.
אֶלָּא מֵהָכָא, ״וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ״, וְאָמַר מָר: לְמַאי הִלְכְתָא אָמְרָה הַתּוֹרָה? יָבֹא אִיסּוּר נְבֵלָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב, יָבֹא אִיסּוּר טְרֵפָה וְיָחוּל עַל אִיסּוּר חֵלֶב.
אלא, העובדה שבשר של בעל חיים המצוי בסכנת מוות מיידית מותרת נלמדת מכאן: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה; ואכול לא תאכלוהו" (ויקרא ז:כד). והמאסטר אומר: כדי ללמוד איזו הלכה נכתב פסוק זה? האם יעלה על הדעת שמפני שזו נבלה או טרפה חלבה יהיה מותר באכילה? התורה אומרת: יבוא איסור אכילת נבלה ויחול על איסור אכילת חלב, שכבר קיים. האוכל את החלב האסור של נבלה חייב משום שני האיסורים. וכן, המילה "טרפה" בפסוק מלמדת: יבוא איסור אכילת טרפה ויחול על איסור אכילת חלב, שכבר קיים, כך שהאוכל את החלב האסור של טרפה חייב משום שעבר על שני האיסורים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria