סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה, דָּמָן לִבְעֵי קְבוּרָה, קָמַשְׁמַע לַן.
ייתכן שיעלה על דעתך לומר: מאחר שהנאה מבהמות מוקדשות שנפסלו אסורה לעניין הצמר והעבודה שלהן, אולי גם הנאה מדמן אסורה, ויהא טעון קבורה. לכן, הכתוב מלמדנו שהנאה מדמן מותרת.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״ – פְּרָט לְדַם קִילּוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים.
בבית מדרשו של רבי ישמעאל לימדו שהפסוק: "ושותה את דם הנבלות," שממנו נלמד שדם של בעל חיים שנהרג מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה, בא למעט דם היוצא בפרץ מחמת לחץ העורקים בשעת השחיטה בעוד בעל החיים עדיין חי, שאינו מכשיר זרעים לקבל טומאה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹחֵט וְהִתִּיז דָּם עַל הַדַּלַּעַת – רַבִּי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, רַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: תּוֹלִין.
§ החכמים לימדו בברייתא: לגבי מי ששוחט בהמה והתיז דם מן השחיטה על דלעת של תרומה, רבי יהודה הנשיא אומר: הדלעת מוכשרת לקבל טומאה. רבי חייא אומר: אם הדלעת באה במגע עם מקור טומאה, מניחים את הדבר בתלוי, שכן יש ספק אם הדם הכשיר אותה לקבל טומאה.
אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מֵאַחַר שֶׁרַבִּי אוֹמֵר הוּכְשַׁר, וְרַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר תּוֹלִין, אָנוּ עַל מִי נִסְמוֹךְ? בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם.
רבי אושעיא אמר: מאחר שרבי יהודה הנשיא אומר שהדלוע מוכשר לקבל טומאה ורבי חייא אומר שמניחים את הדבר בתיקו, על מי נסמוך? בואו ונסמוך על דבריו של רבי שמעון, שכן רבי שמעון היה אומר: השחיטה היא שמכשירה את הבהמה לקבל טומאה, ולא הדם.
אָמַר רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְדָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַכְשַׁיר. כִּי פְּלִיגִי בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן, רַבִּי סָבַר: יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא.
רב פפא אמר כהסבר: הכול, רבי יהודה הנשיא ורבי חייא, מסכימים כי במקום שיש דם על הדלעת במשך כל השחיטה ברציפות מן ההתחלה ועד הסוף, הכול, הן רבי שמעון בן לקיש, האומר: השחיטה מוגדרת רק כסיום עשייתה, והן רבי יוחנן, האומר: השחיטה מוגדרת מן תחילת עשייתה ועד סופה, מסכימים כי הדם מכשיר את הדלעת לקבל טומאה, בהתאם לדעת החכמים, החולקים על רבי שמעון. כאשר הם חולקים הוא במקרה שבו הדם ניגב מן הדלעת בין חיתוך סימן אחד והסימן האחר. רבי יהודה הנשיא סבור כי השחיטה היא מוגדרת מן ההתחלה ועד הסוף של עשייתה, ודם זה שניתז על הדלעת הוא דם שחיטה.
רַבִּי חִיָּיא סָבַר: אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא, וּמַאי ״תּוֹלִין״? תּוֹלִין הַדָּבָר עַד גְּמַר שְׁחִיטָה – אִי אִיתֵיהּ לְדָם בְּסוֹף שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר, וְאִי לָא – לֹא מַכְשִׁיר.
רבי חייא סבור כי שחיטה היא מוגדרת רק כסיום עשייתה, וזהו דם מכה, שאינו מכשיר אוכלים לקבל טומאה. ומה משמעות פסיקתו של רבי חייא שמניחים את הדבר בהמתנה? פירושו שמניחים את הדבר בהמתנה עד סיום השחיטה. אם יש דם שנותר על הדלעת בסיום השחיטה הדם מכשיר את הדלעת לקבל טומאה, ואם לא, הדם אינו מכשיר את הדלעת לקבל טומאה.
וּמַאי ״בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר, לְרַבִּי חִיָּיא מַכְשִׁיר!
הגמרא שואלת: ומה פירוש דבריו של רבי אושעיא: בואו ונסמוך על דבריו של רבי שמעון? לפי רבי שמעון דם השחיטה אינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה, ואילו לפי רבי חייא דם השחיטה מכשיר את הדלעת לקבל טומאה.
בְּנִתְקַנֵּחַ מִיהוּ אַשְׁווֹ לַהֲדָדֵי, מָר לָא מַכְשִׁיר, וּמָר לָא מַכְשִׁיר, הֲוָה לֵיהּ רַבִּי חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.
הגמרא משיבה שבמקרה שבו הדם נמחה מן הדלעת קודם לסיום השחיטה, מכל מקום, דעותיהם של רבי שמעון ורבי חייא תואמות זו לזו: חכם אחד סבור שדם שחיטה אינו מכשיר את הדלעת לקבל טומאה, והחכם האחר סבור שדם שחיטה אינו מכשיר את הדלעת לקבל טומאה. התוצאה היא שרבי יהודה הנשיא, הסבור שדם שחיטה מכשיר את הדלעת לקבל טומאה, הוא חכם אחד האומר דעה יחידאית, ודבריו של חכם אחד אין להם תוקף במקום שבו הוא נחלק על ידי שני חכמים.
רַב אָשֵׁי אָמַר: ״תּוֹלִין״ לְעוֹלָם מַשְׁמַע, וְנִתְקַנֵּחַ לְרַבִּי חִיָּיא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, אִי יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, אוֹ אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף, וּמַאי ״תּוֹלִין״? לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.
רב אשי אמר שהמונח: מניחים את הדבר בתלייה, מציין שהוא נשאר תלוי לעולם. זהו ספק הלכתי יסודי שאין לו הכרעה. ובמקרה שבו הדם נמחה מן הדלעת לפני סיום השחיטה, ההלכה אינה ברורה. זאת משום שרבי חייא מסופק אם שחיטה היא מוגדרת מן ההתחלה ועד הסוף של ביצועה או אם שחיטה היא מוגדרת רק כסיום ביצועה. ומה משמעות פסיקתו שמניחים את הדבר בתלייה? משמעות הדבר היא שאם מקור טומאה בא במגע עם הדלעת לאחר שהדם נמחה ממנה, אין לאוכלה את הדלעת, שמא היא תרומה טמאה, ואין לשורפה, שמא היא טהורה.
וּמַאי ״בֹּאוּ וְנִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״? לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא מַכְשִׁיר, לְרַבִּי חִיָּיא סְפֵיקָא, לְעִנְיַן שְׂרֵיפָה מִיהוּ שָׁווּ לַהֲדָדֵי: (ומר) [וּלְמָר] לָא שָׂרְפִינַן, (ומר) [וּלְמָר] לָא שָׂרְפִינַן.
הגמרא שואלת: ולפי הסבר זה, מהי משמעות דבריו של רבי אושעיא: בואו ונסמוך על דבריו של רבי שמעון? לפי רבי שמעון דם השחיטה אינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה, ואילו לפי רבי חייא יש ספק בנוגע למעמדו של הדלעת. הגמרא משיבה שבנוגע לעניין השריפה, מכל מקום, דעותיהם של רבי שמעון ורבי חייא תואמות זו את זו: חכם אחד, רבי שמעון, אינו שורף את הדלעת, מפני שלא הוכשרה לקבל טומאה, והחכם האחר, רבי חייא, אינו שורף את הדלעת, מחמת הספק.
הָוֵה לֵיהּ רַבִּי חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם, וְהָכִי קָאָמַר: כְּגוֹן זֹאת תּוֹלִין – לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.
התוצאה היא שרבי יהודה הנשיא, הסבור ששורפים את הדלעת שכן דם השחיטה מכשיר את הדלעת לקבל טומאה ומגע עם מקור טומאה מטמא אותה, הוא חכם אחד האומר דעה יחידאית, ודבריו של חכם אחד אין להם תוקף במקום שבו חולקים עליו שני חכמים. וזהו מה שרבי חייא אומר: במקרה כזה, מניחים את הדבר בתלייה; אין לאכול את הדלעת ואין לשרוף אותה.
בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: צָרִיד שֶׁל מְנָחוֹת, מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, אוֹ אֵין מוֹנִין בּוֹ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי? כִּי מַהְנְיָא חִבַּת הַקֹּדֶשׁ לְאִפְּסוֹלֵי גּוּפֵיהּ, לְמִימְנֵא בֵּיהּ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
רבי שמעון בן לקיש מעלה דילמה: לגבי חלק יבש של קמח מוקדש שלא נבלל בשמן של מנחות, האם מונים את הדרגות היורדות של טומאה האופייניות לשאר המאכלים הבאים במגע עם אב הטומאה, כלומר, שאותו מאכל נעשה ראשון לטומאה, ומאכל הבא במגע עם אותו מאכל נעשה שני לטומאה; או שאין מונים את הדרגות היורדות של ראשון לטומאה ושני לטומאה? הגמרא מפרטת: כאשר חיבת הקודש מועילה להכשיר דבר לקבל טומאה, האם היא מועילה רק לפסול את אותו דבר עצמו, אך למנות את הדרגות היורדות של ראשון ושני לטומאה היא אינה מועילה? או שמא משעה שהוכשר לקבל טומאה אין הבדל אם הוכשר לכך מחמת חיבת הקודש או מחמת מגע עם משקים.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא שְׁמַע, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״ – אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם – הוּכְשַׁר, אוֹכֶל שֶׁאֵינוֹ בָּא בְּמַיִם – לֹא הוּכְשַׁר.
רבי אלעזר אמר: בוא ושמע ראיה מברייתא. כך נאמר: "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים, יטמא; וכל משקה אשר ישתה יטמא" (ויקרא יא:לד). מן הפסוק ההוא נלמד: אוכל שבא במגע עם מים נעשה מוכשר לקבל טומאה ולמנות את דרגות הטומאה היורדות, אבל אוכל שלא בא במגע עם מים אינו נעשה מוכשר לקבל טומאה. לכאורה, לגבי החלק היבש של הקמח שלא בא במגע עם נוזל אך הוכשר מחמת חיבת הקודש, אין מונים בו את דרגות הטומאה היורדות.
אַטּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֵית לֵיהּ אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: חִבַּת הַקֹּדֶשׁ כְּאוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם דָּמֵי, אוֹ לָא?
הגמרא שואלת: האם נאמר שרבי שמעון בן לקיש אינו סבור את ההלכה שרק אוכל שבא במגע עם מים מוכשר לקבל טומאה? הגמרא משיבה: זו הדילמה שרבי שמעון בן לקיש מעלה: האם המעמד ההלכתי של אוכל קודשים הכפוף לחיבת הקודש דומה לזה של אוכל שבא במגע עם מים, ואין מונים את דרגות הטומאה היורדות לגבי דברים הבאים במגע עמו, או שלא, מעמדו ההלכתי ייחודי?
רַבִּי אֶלְעָזָר נָמֵי מִיִּתּוּרֵי קְרָאֵי קָאָמַר, מִכְּדֵי כְּתִיב ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ לְמָה לִּי?
הגמרא מסבירה כי רבי אלעזר, שהביא את הפסוק כדי ליישב את הדילמה של רבי שמעון בן לקיש, אינו רק מצטט פסוק שרבי שמעון בן לקיש מכיר. אלא שגם הוא אף הוא אומר את הוכחתו מן היתור שבניסוח הפסוקים. מאחר שנכתב: "וכי יותן מים על זרע, ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא לכם" (ויקרא יא:לח), למה לי הפסוק: "מכל האוכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא:לד)?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria