שֶׁמָּא תֵּשֵׁב עֲלֵיהֶן אִשְׁתּוֹ נִדָּה, אֲבָל בְּפֵירֵי לָא אָמְרִינַן. וְרַבִּי יִצְחָק בְּפֵירֵי נָמֵי אָמַר.
כשם שלגבי בגדים יש חשש שמא אשתו תשב עליהם כשהיא טמאה בטומאת נידה. אבל לגבי תוצרת, אין אנו אומרים שאם הוכנה בטהרת תרומה היא מטמאת מאכלי קודשים, ורבי יצחק אומר את הלכתוגם לגבי תוצרת.
מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: וּמִי אָמְרִינַן בְּפֵירֵי? וְהָתְנַן: אִם אָמַר ״הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ״ – נֶאֱמָן, וְלָא קָא (מטמא) [מְטַמְּיָא] לֵיהּ תְּרוּמָה לְקֹדֶשׁ. וְאִי אָמְרַתְּ: טׇהֳרָתָהּ טוּמְאָה הִיא אֵצֶל הַקֹּדֶשׁ – תְּטַמֵּא תְּרוּמָה לְקֹדֶשׁ!
רבי ירמיה מדפתי מקשה על דעתו של רבי יצחק: וכי אומרים אנו לגבי תוצרת שאם הוכנה בטהרת תרומה היא מטמאת מאכלי קודש? והרי שנינו במשנה (חגיגה כד ע"ב): אין הכהן רשאי לקבל יין תרומה מעם הארץ, אבל אם עם הארץ אומר לכהן: הפרשתי והנחתי לתוך חבית זו של יין תרומה רביעית-לוג של יין קודש, הרי הוא נאמן? והרי מכאן שתרומה אינה מטמאת את מאכלי הקודש. ואם תאמר לגבי תרומה שטהרתה נחשבת טומאה כלפי הקודש, תטמא התרומה את מאכלי הקודש.
אֲמַר לֵיהּ: טוּמְאָה בְּחִבּוּרִין קָאָמְרַתְּ? טוּמְאָה בְּחִבּוּרִין שָׁאנֵי, דְּמִגּוֹ דִּמְהֵימַן אַקֹּדֶשׁ – מְהֵימַן נָמֵי אַתְּרוּמָה.
רבי יצחק אמר לרבי ירמיה מדפתי: האם אתה אומר שיש קושיה על דעתי מן המקרה של טומאה במקרה של פריטי מזון, יין התרומה ויין הקורבן, שהם מחוברים בחבית אחת? טומאה במקרה של פריטי מזון שהם מחוברים שונה, שכן, מאחר שהעם הארץנחשב נאמן לגבי המזון הקורבני, הוא נחשב נאמן גם לגבי התרומה.
מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר נָתָן: הַשֵּׁנִי שֶׁבַּחוּלִּין מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חוּלִּין, וּפוֹסֵל אוֹכְלֵי תְרוּמָה, וְהַשְּׁלִישִׁי מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל אוֹכְלֵי קֹדֶשׁ, בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ.
רב הונא בר נתן מקשה מברייתא על דעתו של רבי יצחק בנוגע להטמאת מאכלי קרבן בטומאה מדרגה רביעית: חולין שנטמאו בטומאה מדרגה שנייה מטמאים במגע משקה חולין, שנעשה ראשון לטומאה, ופוסלים מאכלי תרומה, במובן זה שאותם מאכלים טמאים אך אינם מעבירים טומאה למאכל אחר. וחולין שנטמאו בטומאה מדרגה שלישית מטמאים במגע משקה של קרבן ופוסלים מאכלי קרבן, במקרה של פריטי חולין שהוכנו על רמת טהרה של מאכלי קרבן. דבר זה סותר את דעתו של רבי יצחק, שאמר שאין דבר שמחיל טומאה מדרגה רביעית במאכלי קרבן מלבד מאכל קרבן מקודש בלבד, ולא חולין שהוכנו בטהרת מאכלי קרבן.
תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ – הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין.
הגמרא משיבה שעניין זה הוא מחלוקת בין תנאים, כפי שנלמד בברייתא: המעמד ההלכתי של פריטי מזון חולין שהוכנו ברמת טהרה של מזון קודשים הוא כמו זה של מזונות חולין, והם אינם יכולים לקבל טומאה בדרגה שלישית.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמָה, לְטַמֵּא שְׁנַיִם, וְלִפְסוֹל אֶחָד.
רבי אלעזר, בנו של רבי צדוק, אומר: המעמד ההלכתי של מאכלי חולין שהוכנו על דרגת הטהרה של מאכלי קודשים הוא כמו זה של תרומה. בהתאם לכך, אב הטומאה יכול לטמא שני פריטים : המאכל שהוא בא עמו במגע נעשה ראשון לטומאה, והמאכל שבא במגע עמו נעשה שני לטומאה. ואותו פריט יכול לפסול אחד נוסף, שנעשה שלישי לטומאה אך לא יטמא מאכלי קודשים לדרגת טומאה רביעית. לפי שתי הדעות בברייתא זו, חולין שנעשו על טהרת הקודש אינם פוסלים מאכלי קודשים. לפי המשנה בטהרות, הם אכן פוסלים מאכלי קודשים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. אָמַר רַב אַסִּי: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׁחִיטָתוֹ מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם.
§ המשנה קובעת (לג ע"א): במקרה של מי ששוחט בהמה מבויתת, חיה, או עוף, ולא יצא מהם דם, רבי שמעון אומר: הם הוכשרו לקבל טומאה באמצעות השחיטה עצמה. רב אסי אמר שרבי שמעון היה אומר: זו שחיטתו שמכשירה אותו לקבל טומאה, ולא הדם שיוצא בשעת השחיטה.
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בִּשְׁחִיטָה. מַאי לָאו בִּשְׁחִיטָה וְלָא בְּדָם? לָא, אַף בִּשְׁחִיטָה.
הגמרא מציעה: הבה נאמר שהמשנה תומכת בדעתו של רב אסי. רבי שמעון אומר: הוכשרו לקבל טומאה באמצעות השחיטה עצמה. הגמרא שואלת: מה, האם אין זה שרבי שמעון אומר: באמצעות השחיטה ולא באמצעות הדם מן השחיטה? הגמרא משיבה: לא, שמא רבי שמעון אומר: הבהמה יכולה להיות מוכשרת לקבל טומאה באמצעות דם וגם באמצעות שחיטה.
תָּא שְׁמַע: אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי הַדָּם מַכְשִׁיר? וַהֲלֹא שְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת! הָכִי קָאָמַר לָהֶן: וְכִי דָם בִּלְבַד מַכְשִׁיר? אַף שְׁחִיטָה נָמֵי מַכְשֶׁרֶת.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא התומכת בדבריו של רב אסי. רבי שמעון אמר לחכמים: וכי דם הוא שמכשיר את הבהמה לקבל טומאה? והלא שחיטה היא שמכשירה אותה לקבל? מכאן שרבי שמעון סבור שדווקא השחיטה, ולא הדם, היא שמכשירה את הבשר לקבל טומאה. הגמרא דוחה ראיה זו. כך רבי שמעון אומר לחכמים: וכי דם בלבד הוא שמכשיר את הבהמה לקבל טומאה? אף שחיטה מכשירה אותה לקבל.
תָּא שְׁמַע: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם הַמֵּת אֵינוֹ מַכְשִׁיר. מַאי לָאו, הָא דַּם שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר? לָא, הָא דַּם חֲלָלִים מַכְשִׁיר, אֲבָל דַּם שְׁחִיטָה מַאי – לָא מַכְשִׁיר?
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא הסותרת את דברי רב אסי. רבי שמעון אומר: דם של בהמה שהיא מתה מיתה טבעית אינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה. מה, האם לא ניתן להסיק שדם שחיטה מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה? הגמרא דוחה ראיה זו. לא, יש להסיק שדם של בעלי חיים שנהרגו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה. הגמרא שואלת: אבל לגבי דם שחיטה, מה אם כן היא ההלכה; שאינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה?
לַישְׁמְעִינַן דַּם שְׁחִיטָה, וְכׇל שֶׁכֵּן דַּם הַמֵּת! דַּם הַמֵּת אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מָה לִי קַטְלֵיהּ אִיהוּ, מָה לִי קַטְלֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת? קָא מַשְׁמַע לַן.
אם כן, ילמדנו רבי שמעון שדם שחיטה אינו מכשיר את הבהמה לקבל טומאה, ונסיק שקל וחומר שכך היא ההלכה לגבי דם של בהמה מתה כתוצאה מסיבות טבעיות. הגמרא משיבה: היה צורך שרבי שמעון ילמד את ההלכה של דם של בהמה מתה כתוצאה מסיבות טבעיות, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר: מה אכפת לי אם אדם הרג את הבהמה בעצמו, ומה אכפת לי אם הבהמה נהרגה בידי מלאך המוות? בשני המקרים הדם צריך להכשיר את הבהמה לקבל טומאה. לכן רבי שמעון מלמדנו שבניגוד לדם של בהמה שנהרגה, דם של בהמה שמתה כתוצאה מסיבות טבעיות אינו מכשיר מאכלים לקבל טומאה, ואין להסיק מכך לגבי דם שחיטה.
תָּא שְׁמַע: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דַּם מַגֵּפָתוֹ אֵינוֹ מַכְשִׁיר. מַאי לָאו, הָא דַּם שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר? לָא, הָא דַּם חֲלָלִים מַכְשִׁיר. אֲבָל דַּם שְׁחִיטָה מַאי, לָא מַכְשִׁיר?
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא נוספת הסותרת את דברי רב אסי. רבי שמעון אומר: דם המכה של בהמה אינו מכשיר פריטים אחרים לקבל טומאה. האם אין זאת שניתן להסיק כי דם שחיטה מכשיר מאכלים לקבל טומאה? הגמרא דוחה ראיה זו. לא, יש להסיק כי דם של בהמות הנהרגות מכשיר מאכלים לקבל טומאה. הגמרא שואלת: אבל לגבי דם שחיטה, מהי ההלכה; האם אינו מכשיר מאכלים לקבל טומאה?
לַשְׁמְעִינַן דַּם שְׁחִיטָה, וְכׇל שֶׁכֵּן דַּם מַגֵּפָתוֹ! דַּם מַגֵּפָתוֹ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מָה לִי קַטְלֵיהּ כּוּלֵּהּ, מָה לִי קַטְלֵיהּ פַּלְגָא.
אם כן, ילמדנו רבי שמעון שדם שחיטה אינו מכשיר את הבהמה לקבל טומאה, ונסיק שכל שכן שכך היא ההלכה לגבי דם מכתה. הגמרא משיבה: היה צורך לרבי שמעון ללמד דם מכתה, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר: מה אכפת לי אם הרג את הבהמה כולה, ומה אכפת לי אם הרג חצי מן הבהמה, כלומר, פצע אותה? בשני המקרים היה ראוי שהדם יכשיר את הבהמה לקבל טומאה. לכן מלמד רבי שמעון, שבניגוד לדם של בהמה שנהרגה, הדם היוצא מפצע של בהמה אינו מכשיר אוכלים לקבל טומאה, ואין להסיק מכאן לגבי דם שחיטה.
וּמַאי שְׁנָא דַּם חֲלָלִים דְּמַכְשַׁיר? דִּכְתִיב: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״.
הגמרא שואלת: מה שונה בנוגע לדם של בעלי חיים שנשחטו, שהוא מכשיר פריטי מזון לקבל טומאה פולחנית? זאת בשל העובדה שנאמר: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא; לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כג:כד). העובדה שדם של נבלה, שבמסגרת הפסוק מתייחס לבעל חיים שנשחט, נזכר בהקשר של שתייה, מלמדת שהוא נוזל המכשיר פריטי מזון לקבל טומאה פולחנית.
דַּם שְׁחִיטָה נָמֵי כְּתִיב: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״! הָהוּא לְמִישְׁרֵי דָּמָן דִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין בַּהֲנָאָה הוּא דַּאֲתָא.
באשר לדם שחיטה, נכתב גם: "רק את הדם לא תאכלו; על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב:טז). ההקבלה למים מצביעה לכאורה שגם דם שחיטה מכשיר מאכלים לקבל טומאה. הגמרא משיבה: פסוק זה לא נכתב לעניין הכשר לקבל טומאה. התכלית שלשמה הוא בא היא להתיר הנאה מן הדם של קודשים פסולים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria