כׇּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמוּתָּר בַּחוּלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
ביחס לכל דבר שעל פי דין דרבנן טעון ביאה אל מים, כלומר, בין טבילה ובין נטילת ידיים, אף על פי שהוא טהור מדין תורה, נותנים לו טומאה בדרגה שנייה. לפיכך, דבר כזה מטמא קודשים, כלומר, שהקודשים נעשים טמאים ומעבירים טומאה לקודשים אחרים, ופוסל תרומה, כלומר, שהוא מטמא את התרומה עצמה, אך לא במידה שהתרומה תוכל לטמא תרומה אחרת. ומותר לחולין ולפירות מעשר שני לבוא במגע עם דבר כזה, ואין בכך העברת טומאה. זו דעת רבי מאיר.
וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר.
והרבנים אוסרים על פריטים הדורשים הכנסה למים לבוא במגע עם תוצרת מעשר שני, שכן הם סבורים שהתוצרת נטמאת בכך. לדעת הרבנים, מעמדה של תוצרת מעשר שני חמור יותר מזה של מזון חולין, ותוצרת מעשר שני מקבלת טומאה בדרגה שלישית במגע עם פריט שהוא טמא בדרגה שנייה, בהתאם לדעת המשנה.
מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר, אֲבָל בִּנְגִיעָה דְּמַעֲשֵׂר וַאֲכִילָה דְחוּלִּין – לָא פְּלִיגִי.
רב שימי בר אשי מקשה על פירוש זה של אותה משנה. מניין ברור שאיסורם של החכמים הוא במגע? שמא החכמים חולקים על רבי מאיר רק לגבי אדם שיש בו טומאה מדרגה שנייה האוכל פירות מעשר שני. אבל לגבי מגע של אדם שיש בו טומאה מדרגה שנייה בפירות מעשר שני או אכילתו חולין, אין הם חולקים.
וְהָא נְגִיעָה הִיא, מִדְּקָתָנֵי נֶאֱכָלִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא סָפֵי לֵיהּ חַבְרֵיהּ?
ומקרה זה במשנה הוא מקרה של מגע בבשר הבהמה שנשחטה, מן העובדה שהיא מלמדת: נאכלים הם בידיים טמאות, בלשון סבילה, ולא: אדם אוכל אותם בידיים טמאות. האם אין אנו עוסקים במקרה שבו אחר שידיו טמאות האכילו, אך האוכל היה טהור ולא נגע בו? לכן, המקרה במשנה כאן, המורה שאסור למי שידיו טמאות לגעת בבשר אם בא במגע עם הדם, אינו יכול להתייחס לבהמה שנקנתה בירושלים בכסף מעשר שני. הטעם הוא שבמקרה כזה, החכמים מודים שמגע בתוצרת מעשר שני, אפילו תוצרת שהוכשרה לקבל טומאה על ידי הדם, מותר למי שידיו טמאות בטומאה מדרגה שנייה.
אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בְּיָדַיִם תְּחִלּוֹת עָסְקִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, דְּתַנְיָא: אֵין יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: יָדַיִם תְּחִלּוֹת לַחוּלִּין, וּשְׁנִיּוֹת לַתְּרוּמָה.
אלא רב פפא אמר: כאן, במשנה, אנו עוסקים בידיים שהן טמאות בדרגה ראשונה של טומאה, המטמאות אפילו אוכלין של חולין. והמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר, כפי שנשנה בברייתא: באותם מקרים שבהם ידיים הן בדרגה ראשונה של טומאה, אין הכוונה שהן מטמאות אוכל של חולין; אלא הכוונה היא שהן מטמאות תרומה וקודשים בטומאה מדרגה שנייה ולא בטומאה מדרגה שלישית. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: באותם מקרים שבהם ידיים הן בדרגה ראשונה של טומאה, הכוונה היא שהן מטמאות אוכל של חולין. ובאותם מקרים שבהם ידיים הן בדרגה שנייה של טומאה, הכוונה היא שהן פוסלות תרומה ומטמאות אותה בטומאה מדרגה שלישית.
תְּחִלּוֹת לְחוּלִּין – אִין, לִתְרוּמָה – לָא? הָכִי קָאָמַר: תְּחִלּוֹת – אַף לְחוּלִּין, שְׁנִיּוֹת – לִתְרוּמָה אִין, לְחוּלִּין – לָא.
הגמרא שואלת: האם רבי שמעון בן אלעזר אמר שבאותם מקרים שבהם לידיים יש טומאה מדרגה ראשונה, ביחס לחולין, כן, הן מטמאות אותם, אבל ביחס לתרומה, הידיים אינן מטמאות אותה? הגמרא משיבה: כך רבי שמעון בן אלעזר אומר: באותם מקרים שבהם לידיים יש טומאה מדרגה ראשונה, הכוונה היא שהן מטמאות אפילו חולין, וכל שכן שהן מטמאות את התרומה. אבל באותם מקרים שבהם לידיים יש טומאה מדרגה שנייה, הכוונה היא שביחס לתרומה, כן, הידיים פוסלות את התרומה ומעבירות טומאה מדרגה שלישית, אבל ביחס לחולין, הידיים אינן מטמאות אותם.
וּמִי אִיכָּא יָדַיִם תְּחִלּוֹת? אִין, דְּתַנְיָא: הִכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנוּגָּע – יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָדָיו שְׁנִיּוֹת.
הגמרא שואלת: והאם יש מקרים שבהם ידיים מקבלות טומאה מדרגה ראשונה? הגמרא משיבה: כן, כפי ששנינו במשנה (ידיים ג:א): אם אדם מכניס את ידיו לבית מנוגע (ראו ויקרא יד:לג–נג) ידיו מקבלות טומאה מדרגה ראשונה, כאילו כל גופו נכנס לבית; זהו דבריו של רבי עקיבא. וחכמים אומרים: ידיו מקבלות טומאה מדרגה שנייה.
דְּכוּלֵּי עָלְמָא בִּיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה, וְהָכָא בִּגְזֵירָה יָדָיו אַטּוּ גּוּפוֹ קָא מִיפַּלְגִי.
הגמרא מפרטת: הכול מסכימים שבאופן עקרוני, כניסה חלקית לבית מנוגע אינה נחשבת ככניסה לעניין טומאת הנכנס. לכן, מי שהכניס את ידיו לבית אינו טמא מדין תורה. וכאן, בנוגע לגזירה מדרבנן המטמאת את ידיו, הם חולקים: החכמים גזרו שאם אדם הכניס את ידיו לבית מנוגע, ידיו טמאות בשל הטומאה מדין תורה שחלה כאשר הוא נכנס לבית בכל גופו. מטרת הגזירה היא למנוע ממנו להיכנס לבית המנוגע.
מָר סָבַר: יָדָיו – כְּגוּפוֹ שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן, וּמָר סָבַר: יָדַיִם – כְּיָדַיִם דְּעָלְמָא שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן.
חכם אחד, רבי עקיבא, סבור שכאשר חכמים גזרו את הגזירה הם קבעו שמעמדן של ידיו שהוכנסו אל הבית הוא כמו מעמד גופו שנכנס אל הבית, טומאה מדרגה ראשונה. וחכם אחד, החכמים, סבור שחכמים קבעו את מעמד הידיים שהוכנסו אל הבית כמו מעמד הידיים בכלל, שלגביהן גזרו טומאה מדרגה שנייה, אפילו אם ניטלו.
וְלוֹקְמַהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: יָדָיו תְּחִלּוֹת הָוְיָין? דִּלְמָא כִּי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה וְקָדָשִׁים, דַּחֲמִירִי, אֲבָל לְחוּלִּין – שְׁנִיּוֹת הָוְיָין.
הגמרא שואלת: ומדוע פירש רב פפא את המשנה בהתאם לדעתו של רבי שמעון בן אלעזר? יניח רב פפא לפרש את המשנה בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, שאומר: אם אדם מכניס את ידיו לבית מנוגע, ידיו מקבלות טומאה מדרגה ראשונה. הגמרא משיבה: שמא כאשר רבי עקיבא אומר שידיו של אדם מקבלות טומאה מדרגה ראשונה, אמירה זו חלה רק במקרים של תרומה וקודשים, שהם חמורים. אבל לגבי חולין, שמא הידיים הן טמאות רק בטומאה מדרגה שנייה.
וְלִיהֶוְיָין נָמֵי שְׁנִיּוֹת, דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.
הגמרא מקשה: ושיהיו הידיים גם כן טמאות רק בדרגה שנייה של טומאה, והמשנה עדיין יכולה להיות בהתאם לדעתו של רבי עקיבא. שכן שמענו שרבי עקיבא אומר: דבר שהוא בדרגה שנייה של טומאה מטמא לדרגה שלישית פריטים של חולין.
דִּתְנַן, בּוֹ בְּיוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וְכׇל כְּלִי חֶרֶשׂ וְגוֹ׳ יִטְמָא״, ״טָמֵא״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִטְמָא״ – לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִימֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.
כפי שלמדנו במשנה (סוטה כז ע"ב): באותו היום, כאשר רבי אלעזר בן עזריה התמנה לנשיא ביבנה, רבי עקיבא לימד: "וכל כלי חרס אשר ייפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא, ואותו תשברו" (ויקרא יא:לג). לגבי הדבר שנטמא בתוך הכלי, לא נאמר: הוא טמא [טמא]; אלא, נאמר הלשון "יטמא [יטמא]", המורה שלאותו דבר יש היכולת להעביר טומאה לאחרים. פסוק זה מלמד על כיכר בדרגת שני לטומאה, שנטמאה באווירו של כלי חרס שהיה בו שרץ, שבמגע היא מטמאת חולין בדרגת שלישי לטומאה.
דִּלְמָא הָנֵי מִילֵּי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנַן לָא.
הגמרא מסבירה: אולי קביעה זו, שמזון חולין נטמא בטומאה מדרגה שלישית, חלה רק לגבי טומאה מדין תורה, כגון שרץ; אבל לגבי טומאה מדרבנן, כגון טומאת ידיים, זו אינה ההלכה.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ עָסְקִינַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן – רִאשׁוֹן, שֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שְׁלִישִׁי.
רבי אלעזר אמר שרבי הושעיא אמר הסבר שלישי למשנה: כאן אנו עוסקים במקרה של חולין שנעשו על דרגת טהרה של קודשים. והמשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהושע, כפי שנלמד במשנה (טהרות ב:ב): רבי אליעזר אומר: האוכל אוכל שיש בו טומאה מדרגה ראשונה נעשה ראשון לטומאה. האוכל אוכל שיש בו טומאה מדרגה שנייה נעשה שני לטומאה. האוכל אוכל שיש בו טומאה מדרגה שלישית נעשה שלישי לטומאה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אוֹכֶל רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי – שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, וְאֵין שֵׁנִי לַתְּרוּמָה.
המשנה ממשיכה: רבי יהושע אומר: האוכל אוכל שיש בו טומאה מדרגה ראשונה או מדרגה שנייה מקבל טומאה מדרגה שנייה. מי שיש בו טומאה מדרגה שנייה ובא במגע עם תרומה פוסל אותה, אך אינו מטמא אותה. האוכל אוכל שיש בו טומאה מדרגה שלישית מקבל טומאה מדרגה שנייה לעניין קודשים, כלומר, מגעו בקודשים מטמא אותם באופן שיש להם יכולת להעביר טומאה לקודשים אחרים, אך הוא אינו מקבל טומאה מדרגה שנייה לעניין תרומה, ומגעו בתרומה אינו פוסל אותה.
בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה.
אכילת פריט שיש בו טומאה בדרגה שלישית אפשרית רק במקרה של מזון שאינו מקודש, שכן אכילת תרומה טמאה או מזון של קורבנות אסורה. מזון חולין רגיל אינו יכול כלל לקבל טומאה בדרגה שלישית. לכן, המקרה של מי שאוכל מזון שיש בו טומאה בדרגה שלישית מתייחס באופן ספציפי למזון חולין שהוכן על רמת הטהרה של תרומה.
עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה – אִין, עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ – לָא, קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ לֵית בְּהוּ שְׁלִישִׁי.
הגמרא מסיקה מדבריו של רבי יהושע שאם אדם מכין פריטים כאילו רמת הטהרה שלהם היא ברמת טהרת תרומה, אז כן, יש להם מעמד כמו תרומה, אך אם אדם מכין פריטים כאילו רמת הטהרה שלהם היא ברמת טהרת מזון קורבני, אין להם מעמד כמו מזון קורבני, ופריטים כאלה לא יקבלו טומאה בדרגה שלישית. הדבר מצביע על כך שרבי יהושע סבור שפריטי מזון שאינם מקודשים שהוכנו על רמת טהרת מזון קורבני אינם מקבלים טומאה בדרגה שלישית.
וְלוֹקְמַהּ
הגמרא מקשה: הבה נפרש את המשנה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria