Drashot AI Logo
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין. חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף וְאֶחָד וָחֵצִי בִּבְהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. רוֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
משנה: במקרה של מי ששוחט על ידי חיתוך סימן אחד, כלומר, קנה או ושט, בעוף, ושני סימנים בבהמה, שחיטתו כשרה, והמעמד ההלכתי של רובו של סימן אחד הוא כמו זה של הסימן כולו. רבי יהודה אומר: השחיטה אינה כשרה עד שיחתוך את הוורידים [haveridin], כלומר, כלי הדם הראשיים שבצוואר. אם חתך חצי סימן אחד בעוף או סימן אחד וחצי בבהמה, שחיטתו אינה כשרה. אם חתך את רובו של סימן אחד בעוף או את רובם של שני סימנים בבהמה, שחיטתו כשרה.
גְּמָ׳ ״הַשּׁוֹחֵט״ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה לְכִתְחִלָּה לָא? עַד כַּמָּה לִשְׁחוֹט וְלֵיזִיל? אִיבָּעֵית אֵימָא: אַאֶחָד בָּעוֹף, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ.
גמרא: הגמרא מסיקה מן הלשון: השוחט, שאם שחט, אז בדיעבד, כן, השחיטה כשרה; אבל לכתחילה, לא, הדבר אסור. הגמרא שואלת: האם ההלכה לגבי חיתוך שני סימנים בבהמה היא שלכתחילה, לא, הדבר אסור? אם כן, כמה מצופה מאדם להמשיך ולחתוך את הסימנים לכתחילה? הרי יש רק שני סימנים רלוונטיים לחיתוך. הגמרא משיבה: אם תרצה, אמור שהכוונה היא לחיתוך של סימן אחד בעוף, שכן אדם נדרש לחתוך את שני הסימנים בעוף לכתחילה. ואם תרצה, אמור במקום זאת שהכוונה היא לקטע במשנה הקובע שהמעמד ההלכתי של רובו של סימן אחד הוא כמו זה של הסימן כולו, שכן אדם נדרש לחתוך את הסימן כולו לכתחילה.
(כמ״ש סִימָן).
§ כף, מם, שין הם סימן זיכרון למקורות האמירות המצוטטות בדיון שלהלן: רב כהנא, רב יימר, ובית מדרשו של רבי ישמעאל.
אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִן הַצַּוָּאר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר״, מִמָּקוֹם שֶׁשָּׁח חַטֵּהוּ. מִמַּאי דְּהַאי חַטֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּדַכּוֹיֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר״.
רב כהנא אומר: מנין נלמד לעניין שחיטה שהיא נעשית מן הצוואר? הדבר נלמד מן הפסוק, שנאמר: "ושחט [veshaḥat] את בן הבקר לפני ה'" (ויקרא א:ה), שנדרש בדרך דרש: מן המקום שבו הבהמה שוחה [shaḥ], טהר אותה [ḥattehu] על ידי שחיטה. הגמרא שואלת: מנין יודעים שמונח זה, ḥattehu, הוא לשון טהרה? הגמרא משיבה: הדבר נלמד מן הפסוק, שנכתב: "וחיטא [veḥitte] את הבית" (ויקרא יד:נב). ואם תרצה, אמור במקום זאת שהדבר נלמד מכאן: "תחטאני [teḥatte’eni] באזוב ואטהר" (תהילים נא:ט).
וְאֵימָא מִזְּנָבוֹ? שָׁח – מִכְּלָל שֶׁזָּקוּף בָּעֵינַן, וְהָא שָׁח וְעוֹמֵד הוּא. וְאֵימָא מֵאׇזְנוֹ? בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ, וְלֵיכָּא.
הגמרא מקשה: ואמור שהשחיטה היא מזנבו, שגם הוא מקום בגוף הבהמה שהוא כפוף. הגמרא משיבה: מן הלשון: שח [shaḥ], ניתן להסיק בדרך דרש שאנו צריכים איבר בגוף הבהמה שיכול לעמוד זקוף ולהתכופף; וזה, הזנב, כפוף תמיד ואינו זקוף לעולם. הגמרא מקשה: ואמור שהשחיטה היא מאוזנו, שהיא זקופה ומתכופפת. הגמרא מבארת: אנו צריכים שהשחיטה תיעשה באיבר מגוף הבהמה שממנו נשפך דם הנפש, וכאשר חותכים את האוזן אין נשפך דם הנפש.
וְאֵימָא: דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ! וְתוּ, שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא. שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.
הגמרא שואלת: ואמור שאדם קורע את הבהמה החל מן האוזן וממשיך עד שדם הנפש נשפך. ועוד, ביחס לאותן פעולות הפוסלות שחיטה, כלומר: שהייה בשחיטה, דריסה בסכין, חלדה של הסכין במהלך שחיטה הפוכה, הגרמה של הסכין ממקום השחיטה, ועיקור הסימנים ממקומם לפני חיתוכם, מניין לנו שהן פוסלות? אלא, פסולים אלה נלמדים על פי מסורת, כלומר, הלכה שנמסרה למשה מסיני. גם הדרישה של שחיטה מן הצוואר נלמדת על פי מסורת, ואין לה מקור מפורש בתורה.
וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיַיהּ גִּיסְטְרָא.
הגמרא שואלת: ואם ההלכה נלמדת במסורת, מה הלכה מלמד הפסוק: "וזבחת," לבוא ללמד? הגמרא משיבה: הפסוק בא ללמד שאין לחתוך את הראש לגמרי מגוף הבהמה ובכך לעשותה שבורה. הוא חותך רק את קנה הנשימה ואת הוושט, הסמוכים לכלי הדם הגדולים.
רַב יֵימַר אָמַר: אָמַר קְרָא ״וְזָבַחְתָּ״, מִמָּקוֹם שֶׁזָּב חַתֵּהוּ. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי חַתֵּהוּ לִישָּׁנָא דְּמִתְבַּר הוּא? דִּכְתִיב: ״אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת״.
רב יימר אומר: מנין שנלמדת השחיטה שהיא נעשית מן הצוואר? הדבר נלמד מן הפסוק, שכן הפסוק אומר: "וזבחת [vezavaḥta] מבקרך ומצאנך" (דברים יב:כא), והוא נדרש בדרך דרש: מן המקום שבו הדם זב [shezav], חתֵּהוּ [ḥattehu], כלומר, חתוך אותו. הגמרא שואלת: מנין ניתן להסיק שמונח זה, ḥattehu, הוא לשון שבירה? הגמרא משיבה: הדבר נלמד מפסוק, כפי שנכתב: "לא תערוץ ולא תחת [teḥat]" (דברים א:כא); ודא שרוחך לא תישבר.
וְאֵימָא מֵחוֹטְמוֹ, זָב עַל יְדֵי חִתּוּי בָּעֵינַן, וְהַאי זָב מֵאֵלָיו הוּא. וְאֵימָא מִלִּבּוֹ, וְתוּ: שְׁהִיָּיה, דְּרָסָה, חֲלָדָה, הַגְרָמָה, וְעִיקּוּר – מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא. שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.
הגמרא מקשה: ואמור שבהמה נשחטת מאפה, שממנו יוצא ריר, שהרי הפסוק לא הזכיר דם. הגמרא משיבה: אנו צריכים נוזל שזורם באמצעות שבירה, וזה הריר זורם מעצמו. הגמרא מקשה: ואמור שבהמה נשחטת מלבה באמצעות דקירה. ועוד, ביחס לאותם מעשים הפוסלים שחיטה, כלומר שהייה, דרסה, חלדה במהלך שחיטה הפוכה, הגרמה, ועיקור, מנין לנו שהם פוסלים? אלא, פסולים אלה נלמדים על פי המסורת. גם הדרישה של שחיטה מן הצוואר נלמדת על פי המסורת.
וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא.
הגמרא שואלת: ואם ההלכה נלמדת במסורת, מההלכה בא הביטוי שבפסוק: "וזבחת" ללמד? הגמרא משיבה: הביטוי בא ללמד שאין לכרות את הראש לגמרי מגוף הבהמה ולעשותה טרפה. הוא חותך רק את קנה הנשימה ואת הוושט.
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וְשָׁחַט״ – אַל תִּקְרֵי ״וְשָׁחַט״ אֶלָּא ״וְסָחַט״, מִמָּקוֹם שֶׁסָּח חַטֵּהוּ.
בית מדרשו של רבי ישמעאל לימד: מנין ששחיטה נעשית מן הצוואר? הדבר נלמד מן הפסוק, שנאמר: "ושחט" (ויקרא א:ה). אל תקרא אותו: וְשָׁחַט; אלא, קרא אותו: וְסָחַט, שמשמעו כפשוטו: והוא יסחט, ודורשים זאת בדרך דרש: מן המקום שבו הבהמה מדברת [סח], טהר אותה [חתהו]. קולה של הבהמה יוצא מגרונה; לכן שוחטים אותה מן הצוואר.
וְאֵימָא מִלְּשׁוֹנוֹ! בָּעֵינַן דַּם הַנֶּפֶשׁ וְלֵיכָּא, וְאֵימָא דְּקָרַע וְאָזֵיל עַד דַּם הַנֶּפֶשׁ! וְתוּ, שְׁהִיָּיה דְּרָסָה חֲלָדָה הַגְרָמָה וְעִיקּוּר מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא, שְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר נָמֵי גְּמָרָא.
הגמרא מקשה: ואמור שהשחיטה היא מלשונו. הגמרא מסבירה: אנו צריכים שהשחיטה תיעשה בחלק מגוף הבהמה שממנו נשפך דם הנפש, וכאשר חותכים את הלשון אין נשפך דם הנפש. הגמרא מקשה: ואמור שיקרע את הבהמה החל מן הלשון וימשיך עד שיישפך דם הנפש. ועוד, ביחס לאותם מעשים הפוסלים את השחיטה, כלומר שהייה, דרסה בסכין, חלדה של הסכין, הגרמה של הסכין, ועיקור, מניין לנו שהם נלמדים? אלא, פסולים אלה נלמדים על פי מסורת. גם הדרישה של שחיטה מן הצוואר היא אף היא נלמדת על פי מסורת.
וּקְרָא לְמַאי אֲתָא? דְּלָא לְשַׁוְּיֵיהּ גִּיסְטְרָא.
הגמרא שואלת: ואם ההלכה נלמדת במסורת, מההלכה בא הביטוי שבפסוק: "וזבחת" ללמד? הגמרא משיבה: הביטוי בא ללמד שאין לכרות את הראש לגמרי מגוף הבהמה ולעשותה טרפה. הוא חותך רק את קנה הנשימה ואת הוושט.
וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי חִיָּיא אָמַר: מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים״.
וְתַנָּא תַּנָּא שֶׁשָּׁנָה מִשְׁנָיוֹת וּבָּרַיְיתוֹת בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ מֵבִיא אֶת הַמָּקוֹר לַהֲלָכָה שֶׁהַשְּׁחִיטָה נַעֲשֵׂית מִן הַצַּוָּאר מִכָּאן: כְּדִתְנַן בְּבָּרַיְיתָא שֶׁרַבִּי חִיָּיא אוֹמֵר: מִנַּיִן נִלְמָד לְגַבֵּי שְׁחִיטָה שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית מִן הַצַּוָּאר? הַדָּבָר נִלְמָד מִפָּסוּק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים, אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר… עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א:ח).
שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״? וַהֲלֹא רֹאשׁ וּפֶדֶר בִּכְלַל כׇּל הַנְּתָחִים הָיוּ, לָמָּה יָצְאוּ? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח״, אֵין לִי אֶלָּא נְתָחִים שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל הַפְשָׁטָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״.
רבי חייא מסביר: כיוון שאין צורך שהפסוק יאמר: "הראש והפדר." מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: "הראש והפדר"? האם הראש והפדר לא נכללו בקטגוריה של כל הנתחים, שהוזכרה קודם לכן בפסוק? לאיזו מטרה הם יצאו מן הקטגוריה וזכו לאזכור נפרד? דבר זה הוא משום שנאמר: "והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה" (ויקרא א:ו). היה מקום לחשוב שלמדתי מכאן שרק הנתחים שהם נכללים בקטגוריה של הפשט צריכים להיערך על המזבח. מניין נלמד לרבות את הראש, שכבר היה מנותק בחלקו כאשר הבהמה נשחטה, ואינו מופשט? הדבר נלמד מן הפסוק, שכן הפסוק אומר: "את ראשו ואת פדרו, והכהן וערך אותם" (ויקרא א:יב).
מִדְּקָאָמַר ״אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז״, מִכְּלָל דִּשְׁחִיטָה מִן הַצַּוָּאר.
התנא מסכם: מן העובדה שרבי חייא אומר: הראש, שכבר היה חתוך בחלקו, לומדים בדרך היקש שהשחיטה היא מן הצוואר, שכן הצוואר מחבר את הראש לגוף.
וְתַנָּא פָּתַח בְּ״רֹאשׁ וּפֶדֶר״, וּמְסַיֵּים בְּ״רֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ״? הָכִי קָאָמַר: מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָרֹאשׁ שֶׁכְּבָר הוּתַּז? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר״.
הגמרא מקשה על ניסוח הברייתא. והתנא של הברייתאפתח בשאלה על הביטוי המיותר הכתוב לגבי פר עולה: "את הראש ואת הפדר" (ויקרא א:ח), ומסיים בהסבר של הביטוי הכתוב לגבי כבש עולה: "את ראשו ואת פדרו" (ויקרא א:יב). הגמרא משיבה שכך הוא מה שהתנאאומר: מנין נלמד לרבות את הראש, שכבר היה מופרד חלקית? דבר זה נלמד מן הכתוב, שכן הכתוב אומר: "את הראש ואת הפדר" (ויקרא א:ח).
וְ״רֹאשׁוֹ וּפִדְרוֹ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְרֹאשׁ וּפֶדֶר שֶׁקּוֹדְמִין לְכׇל הַנְּתָחִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ״.
הגמרא שואלת: ואם כן, למה לי הפסוק המצוטט בסוף הברייתא: "את ראשו ואת פדרו"? הגמרא משיבה: הפסוק נצרך למה שנלמד בברייתא: מנין נלמד שהראש והפדר קודמים לכל שאר הנתחים כאשר חלקי הקרבן מוקטרים על המזבח? הפסוק אומר: "את ראשו ואת פדרו, והכהן וערך אותם" (ויקרא א:יב).

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria