לָשׁוּף, לְשַׁבֵּץ, לְגָרֵר, לְכַרְכֵּר, לְהַקִּישׁ בְּקוּרְנָס. מְחוּסָּר כַּן אוֹ אוֹגֶן אוֹ אוֹזֶן – טָהוֹר, מְחוּסָּר כְּסוּי – טָמֵא.
להחליק, לקבוע בו אבני חן או קישוטים, להקציע אותו, לעטר אותו, להכות אותו בפטיש, או אם הוא חסר בסיס או שפה או ידית, הכלי אינו מקבל טומאה. אם הכלי היה שלם אך היה חסר מכסה, הכלי ראוי להיטמא והוא מקבל טומאה.
מַאי שְׁנָא הָנֵי וּמַאי שְׁנָא הָנֵי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הוֹאִיל וּלְכָבוֹד עֲשׂוּיִין. רַב נַחְמָן אָמַר: הוֹאִיל וּדְמֵיהֶן יְקָרִים.
הגמרא שואלת: מה שונה לגבי אלה כלי עץ שלא נגמרה מלאכתם, שלגביהם ההלכה היא שכל עוד הם ראויים לשימוש הם מקבלים טומאה, ומה שונה לגבי אותם כלי מתכת שלא נגמרה מלאכתם, שלגביהם ההלכה היא שאפילו אם הם ראויים לשימוש אינם מקבלים טומאה עד שתושלם מלאכתם? רבי יוחנן אמר: ההבדל הוא שמאחר שכלי מתכת נעשים לשימושי כבוד, אין הם נחשבים כלים עד להשלמתם. רב נחמן אמר: ההבדל הוא שמאחר ששוויים של כלי מתכת יקר, אי אפשר למוכרם במחיר זה אלא אם כן הם שלמים.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּלֵי עֶצֶם, וְאַזְדָּא רַב נַחְמָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: כְּלֵי עֶצֶם כִּכְלֵי מַתָּכוֹת דָּמוּ.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין דעותיהם? הגמרא משיבה: ההבדל ביניהם הוא בנוגע לכלי עצם העשויים מקרניים, שהם יקרים אך אינם נעשים לשימושי כבוד. ורב נחמן הולך לשיטתו, שכן רב נחמן אומר: המעמד ההלכתי של כלי עצם לעניין טומאה הוא כמו זה של כלי מתכת.
מִכְּלָל דִּכְלֵי עֶצֶם מְקַבְּלִי טוּמְאָה? אִין, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה עִזִּים תִּתְחַטָּאוּ״? לְהָבִיא דָּבָר הַבָּא מִן הָעִזִּים, מִן הַקַּרְנַיִם וּמִן הַטְּלָפַיִם. שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכׇל מַעֲשֵׂה״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עִזִּים״? פְּרָט לְעוֹפוֹת.
הגמרא שואלת: האם יש לומר מכאן בהסקה שכלי עצם מקבלים טומאה? הגמרא משיבה: כן, כפי שנלמד בברייתא שרבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אומר: מה משמעות הדבר כאשר הפסוק אומר: "וכל מעשה עזים... תתחטאו" (במדבר לא:כ)? הרי זה לרבות כלים הבאים מן העזים, מן הקרניים ומן הטלפיים, ולהורות שהם מקבלים טומאה. ומניין נלמד שכלים הבאים מן הקרניים ומן הטלפיים של בהמות אחרות וחיות מקבלים טומאה? הדבר נלמד מן הפסוק, שכן הפסוק אומר: "וכל מעשה," והמילה "כל" היא ריבוי. אם כן, למה צריך היה הפסוק לומר: "עזים"? הדבר בא למעט עופות, שכן כלים העשויים מעצמות עופות אינם מקבלים טומאה.
מַתְנִי׳ הַחַיָּיב בִּשְׁקֵדִים הַמָּרִים – פָּטוּר בַּמְּתוּקִים, הַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים – פָּטוּר בַּמָּרִים.
משנה: לגבי החובה להפריש תרומה ומעשרות, שלב ההתפתחות שבו שקדים מרים חייבים הוא פטור בשקדים מתוקים; ושלב ההתפתחות שבו שקדים מתוקים חייבים הוא פטור בשקדים מרים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁקֵדִים הַמָּרִים, קְטַנִּים – חַיָּיבִין, גְּדוֹלִים – פְּטוּרִין. מְתוּקִים, גְּדוֹלִים – חַיָּיבִין, קְטַנִּים – פְּטוּרִין.
גמרא:החכמים לימדו בביאור המשנה: במקרה של שקדים מרים, כאשר הם קטנים אדם חייב להפריש תרומה ומעשרות, שכן עדיין אינם מרים וראויים לאכילה; כאשר הם גדולים אדם פטור מהפרשת תרומה ומעשרות, מפני שהם מרים ואינם ראויים לאכילה. במקרה של שקדים מתוקים, כאשר הם גדולים אדם חייב להפריש תרומה ומעשרות, מפני שהשקדים בשלים וראויים לאכילה; כאשר הם קטנים אדם פטור מהפרשת תרומה ומעשרות, מפני שאינם ראויים לאכילה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: זֶה וָזֶה לִפְטוּר, וְאָמְרִי לַהּ: זֶה וָזֶה לְחִיּוּב. אָמַר רַבִּי אִלְעָא: הוֹרָה רַבִּי חֲנִינָא בְּצִפּוֹרִי כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר זֶה וָזֶה לִפְטוּר.
באשר לשקדים מרים, רבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי, אומר בשם אביו לפטור הן את זה השקד הקטן והן את זה השקד הגדול. ויש אומרים לחייב הן את זה השקד הקטן והן את זה השקד הגדול. רבי אלעא אמר: רבי חנינא פסק בציפורי בהתאם לדברי מי שאומר לפטור הן את זה השקד הקטן והן את זה השקד הגדול.
וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וָזֶה לְחִיּוּב, גְּדוֹלִים לְמַאי חֲזוּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְמַתְּקָן עַל יְדֵי הָאוּר.
הגמרא שואלת: ולפי מי שאומר לחייב הן את זה השקד הקטן והן את זה השקד הגדול, למה הגדולים ראויים? הרי הם מרים ואינם ראויים לאכילה. אמר רבי יוחנן: הואיל ויכול למתקם על ידי קלייתם על האש, הרי זה עושה אותם ראויים לאכילה.
מַתְנִי׳ הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ – אֵינוֹ נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחְמִיץ – נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.
משנה:תמד, משקה המופק משיירי ענבים שהושרו במים, עד שתסס, אין לקנותו בכספי מעשר שני כדי לשתותו בירושלים, מפני שאינו יין. ואם שלושה לוג ממנו נפלו למקווה, מעמדו ההלכתי הוא של מים שאובים, והוא פוסל את המקווה. משססס, הריהו יין, ולכן מותר לקנותו בכספי מעשר שני והוא אינו פוסל את המקווה.
הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה; כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן.
ביחס לאחים שהם שותפים בירושת אביהם, כאשר הם חייבים להוסיף את התוספת [קלבון] לתשלום מחצית השקל השנתי שלהם למקדש, הם פטורים ממעשר בהמה; כאשר הם חייבים להפריש מעשר בהמה, הם פטורים מהוספת התוספת. שותפים המשלמים את מחצית השקל חייבים להוסיף את התוספת ופטורים ממעשר בהמה. אם אינם שותפים אמיתיים, אלא ירושתם נותרת רכוש האב, הבנים פטורים מתשלום התוספת, וחייבים להפריש מעשר בהמה.
גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ – פָּטוּר, וְרַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב.
גמרא: לגבי תמד, הגמרא שואלת: של מי הדעה המובעת במשנה? לכאורה, אין זו דעתו של לא רבי יהודה ולא דעתם של החכמים, כפי שנלמד במשנה (מעשרות ה:ו): לגבי מי שמכין תמד על ידי נתינת מים על שיירי ענבים, והוא נתן מידה מסוימת של מים, וכאשר מדד את התוצר המוגמר מצא שמידתו שווה למידה של המים שנתן, הרי הוא פטור מן החובה לעשר אותו, שכן אף על פי שטעמו כיין, אין בו אלא מים. ורבי יהודה מחייב אותו לעשרו, מפני שהטעם קובע שהוא יין.
מַנִּי? אִי רַבָּנַן – אַף עַל גַּב דְּהֶחְמִיץ, אִי רַבִּי יְהוּדָה – אַף עַל גַּב דְּלֹא הֶחְמִיץ! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:
של מי הדעה המובעת במשנה? אם זו דעתם של חכמים, אז אם אין יותר מן השיעור ההתחלתי של המים שהוא הניח, הוא צריך להיות פטור אפילו אם החמיץ. ואם זו דעתו של רבי יהודה, הוא סבור שאדם חייב אפילו אם לא החמיץ, שכן הטעם הוא הקריטריון היחיד שלו. רב נחמן אמר שרבה בר אבוה אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria