Drashot AI Logo
אָמַר קְרָא ״וְשָׁחַט״ וְחוּקָּה: בִּשְׁחִיטָה אִין, בַּעֲרִיפָה לָא.
הגמרא משיבה כי הפסוק קובע לגבי הפרה האדומה: "ושחט אותה" (במדבר יט:3), והוא מזכיר את המונח חוקה: "זאת חוקת התורה" (במדבר יט:2), ומכאן שבשחיטה, כן, הפרה האדומה נעשית כשרה; בעריפת העורף, הפרה האדומה אינה נעשית כשרה.
וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב בֵּיהּ חוּקָּה, לָא דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר? וְהָא גַּבֵּי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּכְתִיב בֵּיהּ חוּקָּה, וְתַנְיָא: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״ – הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.
הגמרא שואלת: וכי כך הוא, שבכל מקום שבו כתובה חוקה לגבי עניין מסוים, אין אנו לומדים קל וחומר? והרי מה באשר ליום הכיפורים, שלגביו כתובה חוקה: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם" (ויקרא טז:לד), ואף על פי כן שנויה בברייתא: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳, ועשהו חטאת" (ויקרא טז:ט). הכתוב מלמד שהגורל עושה את השעיר חטאת, אבל קריאה בפה לשעיר במעמד של חטאת אינה עושה אותו חטאת.
שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ הַגּוֹרָל, קִדֵּשׁ הַשֵּׁם, מְקוֹם שֶׁקִּדֵּשׁ הַגּוֹרָל, אֵינוֹ דִּין שֶׁקִּדֵּשׁ הַשֵּׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הַגּוֹרָל עוֹשֶׂה חַטָּאת, וְאֵין הַשֵּׁם עוֹשֶׂה חַטָּאת.
הברייתא ממשיכה: יש צורך בפסוק כדי ללמד הלכה זו, שכן אפשר היה לחשוב שהמסקנה ההפוכה נכונה: האם אין זה יכול להילמד באמצעות קל וחומר: אם במקרה שבו הגורל אינו מקדש את הבהמה בייעוד מסוים, כגון במקרה של שני עופות שמביאה אישה לאחר לידה, ואף על פי כן הקדשה בדיבור של אותו קרבן מקדשת אותו, במקרה שבו הגורל מקדש את הבהמה ביום הכיפורים, האם אין זה הגיוני שהקדשה בדיבור כחטאת מקדשת אותה? לכן, הפסוק אומר: "ועשהו חטאת;" הגורל עושה את השעיר לחטאת, אך הקדשה בדיבור כחטאת אינה עושה את השעיר לחטאת.
טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְעָשָׂהוּ חַטָּאת״, הָא לָאו הָכִי דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר!
הגמרא מסיקה: הטעם שאין לומדים את ההיקש של קל וחומר הוא שהרחמן כותב: "והקריבו לחטאת." אבל אלמלא כן, היינו לומדים בקל וחומר, למרות העובדה ש"חוקה" כתובה לגבי עבודת יום הכיפורים.
מַיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי עֶגְלָה הָעֲרוּפָה, ״זֹאת״ בַּעֲרִיפָה, וְאֵין אַחֶרֶת בַּעֲרִיפָה.
הגמרא מסבירה: למעשה, ניתן ללמוד היקש של קל וחומר אפילו במקרה שבו הכתוב נאמר במפורש. אף על פי כן, לגבי העגלה הערופה, הרחמן מגביל את השימוש בעריפת העורף: "וכל זקני העיר ההיא... ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה" (דברים כא:ו). מן הכינוי היחסי "אשר" נדרש: זו העגלה נהרגת בעריפת העורף, ולא אחרת, כלומר, הפרה האדומה אינה נהרגת בעריפת העורף.
וּתְהֵא עֶגְלָה כְּשֵׁרָה בִּשְׁחִיטָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה פָּרָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרָה בַּעֲרִיפָה – כְּשֵׁרָה בִּשְׁחִיטָה, עֶגְלָה שֶׁכְּשֵׁרָה בַּעֲרִיפָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרָה בִּשְׁחִיטָה? אָמַר קְרָא: ״וְעָרְפוּ הָעֶגְלָה״ – בַּעֲרִיפָה אִין, בִּשְׁחִיטָה לָא.
הגמרא מקשה: ושיהיה נלמד שהעגלה הערופה מוכשרת בשחיטה באמצעות קל וחומר: אם פרה אדומה, שאינה מוכשרת בעריפת העורף, מוכשרת בשחיטה, אזי לגבי עגלה ערופה, שהיא מוכשרת בעריפת העורף, האם אין זה הגיוני שהיא מוכשרת בשחיטה? הגמרא משיבה שהפסוק אומר: "וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא:ד). האזכור הכפול של עריפת העורף בשני הפסוקים מלמד שבעריפת העורף, כן, מותר להמית את העגלה; בשחיטה, אין להמיתה.
מַתְנִי׳ כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים פָּסוּל בַּלְוִיִּם, כָּשֵׁר בַּלְוִיִּם פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.
משנה: יש דבר שבו כהנים נשארים כשרים ולויים פסולים, ויש גם דבר שבו לויים נשארים כשרים וכהנים פסולים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֲנִים, בְּמוּמִין – פְּסוּלִים, בְּשָׁנִים – כְּשֵׁרִים. לְוִיִּם, בְּמוּמִין – כְּשֵׁרִים, בְּשָׁנִים – פְּסוּלִים. נִמְצָא כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים – פָּסוּל בַּלְוִיִּם, כָּשֵׁר בַּלְוִיִּם – פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.
גמרא:החכמים לימדו בברייתא כהסבר למשנה: כוהנים נעשים פסולים לעבודת המקדש בשל המומים המנויים בתורה (ראו ויקרא כא:טז–כג), אך נשארים כשרים עם חלוף השנים, שכן מרגע שהם מגיעים לבגרות הם כשרים לעבודה למשך כל שארית חייהם. לויים נשארים כשרים לעבודת המקדש עם המומים המנויים בתורה אך נעשים פסולים עם חלוף השנים, שכן הם כשרים לעבודה רק בין הגילים שלושים וחמישים (ראו במדבר ד:מז). נמצא שיש דבר שבו כוהנים נשארים כשרים ולויים פסולים, ויש דבר שבו לויים נשארים כשרים וכוהנים פסולים.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב״, לָמַדְנוּ לַלְוִיִּם שֶׁהַשָּׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם. יָכוֹל מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם? וְדִין הוּא: וּמָה כֹּהֲנִים שֶׁאֵין הַשָּׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶן, מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶן – לְוִיִּם שֶׁהַשָּׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם״ – זֹאת לַלְוִיִּם, וְאֵין אַחֶרֶת לַלְוִיִּם.
הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? הגמרא משיבה: כך הוא כפי ששנו חכמים בברייתא: "זאת אשר ללויים" (במדבר ח:כד); למה צריך הפסוק לומר זאת? מאחר שנאמר: "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה" (במדבר ח:כה), למדנו לגבי הלויים שפסילת שנים פוסלת אותם. אפשר היה לחשוב שגם מומים פוסלים אותם. ולכאורה, אפשר היה ללמוד זאת בדרך של קל וחומר: אם כהנים, שלגביהם אין פסילת שנים פוסלת אותם, מומים פוסלים אותם, הרי שבמקרה של לויים, שלגביהם פסילת שנים פוסלת אותם, האם אין זה קל וחומר שמומים פוסלים אותם? לכן, הפסוק אומר: "זאת אשר ללויים," שממנו נלמד: "זאת," פסילת השנים, היא פסול השייך ללויים, ואין אחר פסול השייך ללויים.
יָכוֹל יְהוּ הַכֹּהֲנִים פְּסוּלִין בְּשָׁנִים? וַהֲלֹא דִּין הוּא: וּמָה לְוִיִּם שֶׁאֵין מוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם – שָׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם, כֹּהֲנִים שֶׁהַמּוּמִין פּוֹסְלִין בָּהֶם – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ שָׁנִים פּוֹסְלִין בָּהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לַלְוִיִּם״ – וְלֹא אֲשֶׁר לַכֹּהֲנִים.
אפשר היה לחשוב שכהנים ייפסלו עם חלוף השנים. והאם לכאורה, אי אפשר ללמוד זאת באמצעות קל וחומר הבא: אם לוויים, שלגביהם מומים אינם פוסלים אותם, חלוף השנים פוסל אותם, אזי במקרה של כהנים, שלגביהם מומים פוסלים אותם, האם אין זה הגיוני שחלוף השנים יפסול אותם? לכן, הפסוק קובע: "אשר ללוויים", ולא אשר לכהנים.
יָכוֹל אַף בְּשִׁילֹה וּבְבֵית עוֹלָמִים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבוֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא״, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָעֲבוֹדָה בַּכָּתֵף.
אפשר היה לחשוב שהלוויים נפסלו מחמת חלוף השנים אפילו בשילה, מקום המשכן הקבוע, ובמקדש הנצחי. לכן, הפסוק קובע: "לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא" (במדבר ד:מז), ומצמיד את שתי צורות עבודת הלוויים כדי ללמד: אמרתי את פסול חלוף השנים רק בזמן שבו יש עבודת לוויים הכרוכה בנשיאת המשכן על כתפיהם.
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״מִבֶּן שְׁלֹשִׁים״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שְׁלֹשִׁים, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר שְׁלֹשִׁים. הָא כֵּיצַד? חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים לְתַלְמוּד, וּשְׁלֹשִׁים לַעֲבוֹדָה.
הברייתא מציינת כי פסוק אחד אומר: "מבן עשרים וחמש שנה ומעלה" (במדבר ח:כד), ופסוק אחד אומר: "מבן שלושים שנה ומעלה" (במדבר ד:מז). אי אפשר לומר שלושים, שהרי כבר נאמר עשרים וחמש, ואי אפשר לומר עשרים וחמש, שהרי כבר נאמר שלושים. כיצד ניתן ליישב פסוקים אלה? בן עשרים וחמש הוא הזמן להתלמדות ובן שלושים לעבודה.
מִכָּאן לְתַלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים – שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלֹשׁ״, ״וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים״.
מכאן נלמד כי תלמיד שלא ראה סימן יפה בלימודו לאחר חמש שנים שוב לא יראה תוצאה מועילה מאותו לימוד. רבי יוסי אומר שהתקופה היא שלוש שנים, כפי שנאמר לגבי דניאל וחבריו שלימדו את מלך בבל: "ויגדלו שלוש שנים" (דניאל א׳:ה׳), "וללמדם ספר ולשון כשדים" (דניאל א׳:ד׳).
וְאִידַּךְ – שָׁאנֵי לְשׁוֹן כַּשְׂדִּים, דְּקַלִּיל. וְאִידַּךְ – שָׁאנֵי הִלְכוֹת עֲבוֹדָה, דְּתַקִּיפִין.
הגמרא שואלת: והאחר כיצד מסביר את הפסוקים בדניאל? הגמרא משיבה: הוא סבור שאין להביא ראיה מן הפסוקים בדניאל לעיקרון זה, משום שלשון הכשדים שונה, שכן היא קלה וניתן ללומדה בזמן קצר יותר. הגמרא שואלת: והאחרתנא, רבי יוסי, כיצד מסביר את הפסוקים בנוגע ללויים? הגמרא משיבה: הוא סבור שהלכות עבודת המקדש שונות, שכן הן קשות ודורשות תקופת לימוד ארוכה יותר.
תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁיַּזְקִין – כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, וּמוּמִין פּוֹסְלִין בּוֹ. בֶּן לֵוִי מִבֶּן שְׁלֹשִׁים וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה, וְשָׁנִים פּוֹסְלִין בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר, אֲבָל בְּשִׁילֹה וּבְבֵית עוֹלָמִים אֵין נִפְסָלִין אֶלָּא בְּקוֹל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַאי קְרָא?
החכמים לימדו בברייתא: כהן, מן הזמן שהוא מגיע לגיל הבגרות ומצמיח שתי שערות ערווה ועד שהוא מזדקן, כשר לעבודת המקדש, ומומים פוסלים אותו. לוי מגיל שלושים ועד גיל חמישים כשר לעבודת המקדש, וחלוף השנים פוסל אותו. באיזה מקרה נאמרה קביעה זו? היא נאמרה לגבי אוהל מועד של המשכן במדבר. אבל לגבי שילה ובמקדש הנצחי, לויים נפסלים רק מחמת שינוי בקול שמונע מהם לומר את השירים במקדש עם אחיהם. רבי יוסי אמר: מהו הפסוק שממנו דבר זה נלמד?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria