Drashot AI Logo
כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי נִרְבָּע וְנֶעֱבָד.
הגמרא דוחה את ההוכחה ההיא: כאשר הביטוי בפסוק "מן התורים או מן בני היונה" היה נחוץ, היה זה כדי למעט עוף שנעשתה בו ביאה בהמית או עוף שנעבד כאלוהות.
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר הַשְׁחָתָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה; דְּבַר עֶרְוָה, דִּכְתִיב: ״כִּי הִשְׁחִית כׇּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״;
כפי שהיה יכול לעלות על דעתך לומר: מאחר שנכתב לגבי הלכות של קורבנות פסולים: "כי משחתם בהם מום בם" (ויקרא כב:כה), כשהוא מתייחס לשני סוגי פסולים: השחתה ומום, ובית מדרשו של רבי ישמעאל לימד: כל מקום שנאמר בו הלשון השחתה, אין הוא אלא מתייחס לדבר של זנות ועבודה זרה. הגמרא מביאה ראיות לטענה זו: השחתה מתייחסת לענייני זנות, כפי שנאמר: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו:יב); המילה "דרכו" רומזת ליחסי מין.
עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל״, כֹּל שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ – דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בּוֹ – אֵין דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה פּוֹסְלִין בּוֹ. וְהָנֵי עוֹפוֹת, הוֹאִיל וְלָא פָּסֵיל בְּהוּ מוּמָא, דְּאָמַר מָר: תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת, אֵימָא דְּבַר עֶרְוָה וַעֲבוֹדָה זָרָה נָמֵי לָא לִפְסוֹל בְּהוּ – קָא מַשְׁמַע לַן.
השחתה מתייחסת גם לעבודת אלילים, כפי שנכתב: "פן תשחיתון, ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל" (דברים ד:טז); אפשר היה לחשוב: כל סוג של קרבן שמום פוסל בו, גם ענייני זנות ועבודת אלילים פוסלים בו, וכל סוג של קרבן שמום אינו פוסל בו, גם ענייני זנות ועבודת אלילים אינם פוסלים בו. ולגבי עופות אלו, מאחר שמומים אינם פוסלים בהם, כפי שהרב אומר: יש דרישה לתמימות ולזכרות בבהמת קרבן, ואין דרישה לתמימות ולזכרות בעופות קרבן, אמור שגם ענייני זנות ועבודת אלילים לא יפסלו גם הם את העופות. לכן התנא מלמד אותנו מן הביטוי שבפסוק "מן התורים או מן בני היונה" שעוף שנרבע ועוף שנעבד כאלוה פסולים.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלַת בְּהֵמָה מִן הָאַיִל אוֹ מִן הַכֶּבֶשׂ״, וְהֵבִיא פַּלְגָּס, מַהוּ?
§ אגב הדיון על תחילת הצהבת נוצות הצוואר, הגמרא מביאה עניין נוסף שבו יש ספק אם בעל חיים בגיל מסוים הוא בעל מעמד מסופק או ישות בפני עצמה. רבי זירא מעלה דילמה: לגבי מי שאומר: עליי להביא עולת בהמה של איל, שהוא כבש בן שלושה עשר חודש לפחות, או של כבש, שהוא עד גיל שנה, והוא הביא פלגס, שהוא בין גיל שנה לשלושה עשר חודש, מהי ההלכה?
אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּאָמַר בְּרִיָּה הָוֵי, דִּתְנַן: הִקְרִיבוֹ – מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל, וְאֵין עוֹלֶה לוֹ מִזִּבְחוֹ.
הגמרא מפרטת: לפי שיטתו של רבי יוחנן, אין להעלות דילמה, שכן הוא אומר שפלגסהוא בריה בפני עצמה, כפי שלמדנו במשנה (פרה א:ג): מי שהיה חייב להביא איל או כבש לקרבן, והקריב פלגס, מביא עמו את המנחה ואת נסכי איל, כלומר מנחה של שני עשרונים סולת בלולה בארבעה לוג שמן, ונסך של ארבעה לוג יין, אך אין הוא יוצא בכך ידי חובתו להביא את קרבנו.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹ לָאַיִל״, לְרַבּוֹת אֶת הַפַּלְגָּס.
ורבי יוחנן אומר שהחובה להביא את מנחת הנסכים ונסכי איל נלמדת מן הפסוק בפרשת הנסכים: "או לאיל," תעשה למנחה שני עשרונים סולת בלולה בשלישית ההין שמן (במדבר טו:ו); וזה בא לרבות את הפלגס, שמנחתו ונסכיו כאילו של איל. לפי דרשה זו, אין כל ספק באשר למעמדו של הפלגס.
כִּי תִּבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּבַר פְּדָא,
כאשר אתה מעלה דילמה, זה לפי דעתו של בר פדא, הסבור שמדובר במקרה של ספק,

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria