לאחר הצביטה, הכהן אוחז [oḥez] את הראש ואת הגוף של העוף ומזה את הדם על המזבח, כך גם כאן, לגבי עולת העוף, הוא אוחז את הראש ואת הגוף ומזה את הדם על המזבח.

הגמרא שואלת: מה הוא אומר? אין דרישה לגבי חטאת העוף שהכהן יחזיק גם את הראש וגם את הגוף בשעת הזיית הדם. הגמרא משיבה כי זה מה שהוא אומר: כשם ששם, לגבי חטאת העוף, כאשר הראש מחובר [aḥuz] לגוף, הכהן מזה את הדם על המזבח, כך גם כאן, לגבי עולת העוף, כאשר הראש מחובר לגוף, הכהן מזה את הדם על המזבח. זהו מה שהובא לעיל בשם רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, שחותכים רוב שני simanim בעולה ולא את שני ה-simanim בשלמותם.

הברייתא ממשיכה: אם כן, אולי כשם ששם, בחטאת, המליקה נעשית עם חיתוך של סימן אחד, כך גם כאן, בעולה, המליקה נעשית עם חיתוך של סימן אחד. כדי לדחות זאת, הפסוק אומר: "והכהן יקריב אותו," כלומר שהעולה קרבה באופן שונה מן החטאת, על ידי חיתוך שני סימנים.

הגמרא שואלת: ולפי התנא הראשון, משעה שאנו דורשים ששני הסימנים של עולת העוף צריכים להיחתך בשלמותם מן הפסוק: "ומלק את ראשו... והקטיר המזבחה," למה לי הביטוי: "והקריב הכהן אותה"?

הגמרא משיבה: לולא הפסוק האומר: "והקריב אותו", הייתי אומר: מהי משמעות "כמשפט" שנאמר לגבי עולת העוף? פירושו כמשפט חטאת העוף הנזכרת באותו קטע, במובן זה שאף בעולה הכהן חותך רק סימן אחד.

ואם תאמר שאין אפשרות להציע פירוש זה בשל הפסוק: "ומלק את ראשו...והקטיר המזבחה," אומר אני שאולי הלכה אחרת תילמד מאותו פסוק: כשם שההקטרה של הקרבן היא על גבי המזבח, כך גם המליקה נעשית על גבי המזבח.

כעת, כשהרחמן כותב: "וְהִקְרִיבוֹ," ובכך מציין את ההבחנה בין מליקת עולת העוף לבין מליקת חטאת העוף, למד זאת גם מן הפסוק: "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ... וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה," כלומר, שגופו וראשו של עולת העוף חייבים להיות מופרדים לחלוטין.

§ התנא הראשון של הברייתא לומד מן ההיקש בין עולת העוף לבין חטאת בהמה, שעולת העוף באה רק מן החולין ולא מבהמה שנקנתה בכסף מעשר שני, שהיא קרבה רק ביום, ושהכהן המקריב אותה חייב לעשות זאת ביד ימין. הגמרא שואלת: מניין לנו ללמוד את ההלכהשחטאת בהמה באה רק מן החולין? אמר רב חסדא שהכתוב אומר: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז:ו, יא), ומכאן נלמד: הבהמה חייבת לבוא משלו, ולא משל ציבור; משלו, ולא מנכסי מעשר שני.

הגמרא מקשה: ההלכה שקרבן העולה של העוף קרב רק ביום נלמדת מן הפסוק: "ביום צותו" את בני ישראל להקריב את קרבניהם (ויקרא ז:לח), ולא מן ההלכה של חטאת בהמה. הגמרא מסבירה: הדרישה להקריב את עולת העוף ביום אינה נלמדת מן ההלכה של חטאת בהמה, והיא הוזכרה באותה רשימה בדרך אגב, ללא סיבה [kedi].

הגמרא מקשה: ההלכה שהכהן מבצע את העבודה בידו הימנית נלמדת מן האמירה של רבה בר בר חנה, שכן רבה בר בר חנה אומר שרבי שמעון בן לקיש אומר: כל מקום שבו המונחים אצבע או כהונה נאמרים לגבי קורבנות, עבודות הקורבן ההוא נעשות רק ביד ימין, ובהקשר של עולת העוף נעשה שימוש במונח "כהן". לכן אין צורך ללמוד הלכה זו מן ההיקש לחטאת בהמה.

הגמרא משיבה: והתנא האחר, התנא הראשון של הברייתא, שדרש כי משתמשים ביד ימין מן ההיקש לקרבן חטאת בהמה על סמך הביטוי "כמשפט", לא דרש זאת מדבריו של רבה בר בר חנה, משום שלדעתו, כדי ללמוד שיש להשתמש ביד ימין, אם הכתוב מזכיר רק את הכהונה, הוא מצריך גם הזכרה של אצבע כדי שההגבלה תחול. אם הכתוב מזכיר רק את המונח אצבע, אז הוא אינו מצריך גם הזכרה של הכהונה. לגבי עולת העוף, הכהונה נזכרת, אך המילה אצבע אינה נזכרת. לכן, יש ללמוד את ההלכה מקרבן חטאת בהמה.

נלמד בברייתא שרבי ישמעאל דרש מן הביטוי "כמשפט" הכתוב לגבי עולת העוף, שמליקת עולת העוף נעשית בעורף, כפי שהיא נעשית בחטאת העוף. הגמרא שואלת: ומה לגבי התנא הראשון ורבי אלעזר ברבי שמעון, שדורשים עניינים אחרים מאותו ביטוי, מניין הם דורשים שמליקת עולת העוף נעשית בעורף? הגמרא משיבה: הם דורשים מליקה שנאמרה לגבי העולה: "ומלק את ראשו" (ויקרא א:טו), ממליקה שנאמרה לגבי החטאת: "ומלק את ראשו ממול ערפו" (ויקרא ה:ח).

משנה: כתוב לגבי קורבנות עוף: "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קורבנו" (ויקרא א:יד). הגיל הכשר להקרבה בתורים, עופות בוגרים, פסול להקרבה בבני יונה, עופות צעירים; והגיל הכשר להקרבה בבני יונה פסול להקרבה בתורים. בשלב הביניים של תחילת ההצהבה של נוצותיו (ראה כב ע"ב), העוף פסול הן לזה, בן יונה, והן לזה, תור, שכן אינו עוד גוזל אך עדיין אינו עוף בוגר.

גמרא:החכמים לימדו ברייתא בהסבר המשנה: תורים, כאשר הם מבוגרים יותר, הם כשרים לקרבן; כאשר הם צעירים יותר, הם פסולים. בני יונה, כאשר הם צעירים יותר, הם כשרים לקרבן; כאשר הם מבוגרים יותר, הם פסולים. נמצא שמה שכשר לקרבן בתורים הוא פסול לקרבן בבני יונה; ומה שכשר לקרבן בבני יונה הוא פסול לקרבן בתורים.

החכמים לימדו בברייתא לגבי הפסוק: "והקריב את קרבנו מן התורים או מן בני היונה" (ויקרא א:יד), שתורים הם בוגרים יותר ולא צעירים יותר. שכן אפשר היה לחשוב: והאם אי אפשר ללמוד זאת באמצעות קל וחומר: