דְּאִם כֵּן, מַפְסְדַתְּ לַהּ לְקַמַּיְיתָא. הָתָם מַאי טַעְמָא קָא מַכְשְׁרַתְּ? דְּכִי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהֶכְשֵׁירַהּ קָא נָפְקָא. הָכָא נָמֵי, כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בְּהַגְרָמָה קָא נָפְקָא.
אם כן, אם אתה חוזר בך מדבריך, אתה דוחה את הפסיקה הראשונה שפסקת לגבי מקרה שבו הסיט את הסכין וחתך שליש מקנה הנשימה, ולאחר מכן חתך שליש כראוי, ולאחר מכן הסיט וחתך את השליש האחרון. שם, מה הטעם שהכשרת את השחיטה ? הטעם הוא שכאשר יצאה הנפש מן הבהמה עם חיתוך השליש השני של קנה הנשימה, היא יצאה מן הבהמה במהלך שחיטה כשרה. לפי נימוק זה, אף כאן, כאשר יצאה הנפש מן הבהמה עם חיתוך השליש השני של קנה הנשימה, היא יצאה מן הבהמה במהלך הסטת הסכין, והשחיטה פסולה.
אִיקְּלַע רַב נַחְמָן לְסוּרָא, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: לָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוֹמֵי, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מִנְיוֹמֵי: שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק כְּשֵׁרָה.
רב נחמן הזדמן להגיע לסורא, ושם שאלו אותו: אם אדם חתך שליש אחד מן הקנה כראוי, ואז הסיט את הסכין וחתך שליש אחד, ואז חתך את השליש האחרון של הקנה כראוי, מהי ההלכה? אמר להם: וכי אין זו ההלכה שאמר רבי אלעזר בר מיניומי, שכן רבי אלעזר בר מיניומי אומר: שחיטה שנעשית כמו שיני מסרק, שהן משוננות, כשרה.
וְדִלְמָא בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה! בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: בָּעֵינַן שְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת וְלֵיכָּא, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא מקשה: ושמא רבי אלעזר בר מיניומי אמר את ההלכה שלו רק כאשר השחיטה עולה ויורדת בתוך המקום הראוי לשחיטה. הגמרא שואלת בתשובה: בתוך המקום הראוי לשחיטה, מה התכלית באמירת הדבר? הרי ברור שהשחיטה כשרה במקרה זה. הגמרא מסבירה: שמא תאמר שאנו דורשים שחיטה שהיא ברורה וישרה, וששחיטה משוננת אינה ישרה, לכן רבי אלעזר בר מיניומי מלמדנו שאף על פי כן, השחיטה כשרה.
(סִימָן: בַּכַּ״ד).
הגמרא מצטטת סימן לסדר החכמים בדיון הבא: בית עבור רבי אבא; כף עבור רב כהנא; דלת עבור רב יהודה.
יְתֵיב רַבִּי אַבָּא אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְיָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: שָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
רבי אבא ישב מאחורי רב כהנא, ורב כהנא ישב לפני רב יהודה, והוא ישב ואמר לרב יהודה: אם אדם חתך שליש אחד מן הקנה כראוי, ואחר כך הסיט את הסכין וחתך שליש אחד, ולאחר מכן חתך את השליש האחרון של הקנה כראוי, מהי ההלכה? רב יהודה אמר לרב כהנא: שחיטתו כשרה.
הִגְרִים שְׁלִישׁ וְשָׁחַט שְׁלִישׁ וְהִגְרִים שְׁלִישׁ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.
רב כהנא שאל אז: אם הסיט אדם את הסכין וחתך שליש מן הקנה, ואז חתך שליש כראוי, ואז הסיט וחתך את השליש האחרון, מהי ההלכה? רב יהודה אמר לו: שחיטתו אינה כשרה.
שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
רב כהנא שאל אז: אם שחט בחיתוך אחד במקום שבו הייתה נקב בחלק הקדמי של קנה הנשימה והמשיך לשחוט, מהי ההלכה? רב יהודה אמר לו: שחיטתו כשרה.
שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.
רב כהנא שאל עוד: אם שחט את הקנה ולאחר שחיטת חצי הקנה נתקל בנקב, שלאחר נקודה זו נשחט רוב הקנה, מהי ההלכה? רב יהודה אמר לו: שחיטתו אינה כשרה.
אֲזַל רַבִּי אַבָּא, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר, אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא?
רבי אבא הלך לארץ ישראל ואמר את ההלכות הללו בפני רבי אלעזר, ורבי אלעזר הלך ואמר את ההלכות הללו בפני רבי יוחנן. רבי יוחנן אמר לו: מה שונה מקרה שבו חתך במקום שהיה בו נקב ממקרה שבו פגש נקב באמצע השחיטה?
אֲמַר לֵיהּ: שָׁחַט בִּמְקוֹם נֶקֶב, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט גּוֹי וְגָמַר יִשְׂרָאֵל. שָׁחַט וּפָגַע בּוֹ נֶקֶב, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁשָּׁחַט יִשְׂרָאֵל וְגָמַר גּוֹי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״גּוֹי גּוֹי״.
רבי אלעזר אמר לו: במקרה שבו אדם חתך במקום שבו הייתה נקב, הרי זה כמו בהמה שגוי התחיל לשחוט ויהודי השלים את שחיטתה, שבמקרה כזה השחיטה כשרה. במקרה שבו אדם חתך את הקנה ופגש בנקב, הרי זה כמו בהמה שיהודי התחיל לשחוט וגוי השלים את שחיטתה, שבמקרה כזה השחיטה אינה כשרה. רבי יוחנן הכריז עליו בלגלוג: גוי, גוי, כלומר, אינך אלא חוזר על דבר מה על גויים. רבי יוחנן לא קיבל את ההבחנה.
אָמַר רָבָא: שַׁפִּיר קָרֵי עֲלֵיהּ ״גּוֹי גּוֹי״, בִּשְׁלָמָא הָתָם מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁחַט רוּבָּא וְלָא שְׁחַט, כִּי נָפְקָא חִיּוּתָא – בִּידָא דְּגוֹי קָא נָפְקָא, אֶלָּא הָכָא מִכְּדֵי מִשְׁחָט שָׁחֵיט, מָה לִי בִּמְקוֹם נֶקֶב, מָה לִי פָּגַע בּוֹ נֶקֶב?
רבא אמר: רבי יוחנן נהג כראוי כאשר הכריז עליו: גוי, גוי. מובן, שם, במקרה שבו הגוי השלים את השחיטה, מאחר שיהודי היה צריך לחתוך את רוב קנה הנשימה והוא לא חתך אותו, כאשר החיים יצאו מן הבהמה הם יצאו ביד גוי. אבל כאן, סוף כל סוף, הוא זה ששחט את כל הבהמה, והבהמה לא הייתה טרפה עד לנקודה זו, ולכן מה ההבדל עבורי אם התחיל לחתוך במקום שבו הייתה נקב ומה ההבדל עבורי אם הוא פגש בנקב?
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁירָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה, שֶׁכׇּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה, וְכׇל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה – פָּסוּל בִּמְלִיקָה, כָּשֵׁר בִּמְלִיקָה – פָּסוּל בִּשְׁחִיטָה.
משנה:השוחט מן הצדדין של הגרון, שחיטתו כשרה. והמולק את עורפו של קרבן עוף מן הצדדין, מליקתו אינה כשרה. השוחט מן העורף [oref] של הצוואר, שחיטתו אינה כשרה. והמולק קרבן עוף מן העורף של הצוואר, מליקתו כשרה. השוחט מן הגרון, שחיטתו כשרה. והמולק קרבן עוף מן הגרון, מליקתו אינה כשרה, שכל העורף כשר למליקה וכל הגרון כשר לשחיטה. נמצא שמה שכשר לשחיטה אינו כשר למליקה ומה שכשר למליקה אינו כשר לשחיטה.
גְּמָ׳ מַאי עוֹרֶף? אִילֵימָא עוֹרֶף מַמָּשׁ, מַאי אִרְיָא שׁוֹחֵט? אֲפִילּוּ מוֹלֵק נָמֵי! ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא עׇרְפּוֹ. אֶלָּא מַאי עוֹרֶף? מִמּוּל עוֹרֶף, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: כׇּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לִמְלִיקָה.
גמרא: ביחס לאמור במשנה: השוחט בהמה מן העורף, שחיטתו אינה כשרה, שואלת הגמרא: מה פירוש עורף? אם נאמר שהכוונה היא לעצם העורף ממש שבאחורי הגולגולת, מדוע הלכה זו חלה דווקא על מי ששוחט מן העורף? אפילו אם אדם מולק עולת העוף מן העורף, גם היא לא תהיה כשרה, שכן הרחמן אומר: "ומלק את ראשו ממול ערפו" (ויקרא ה:ח), בעורף שמתחת לעצם העורף, ולא בערפו. אלא, מהו העורף הנזכר במשנה? זהו סמוך לעורף, החלק האחורי של הצוואר שמתחת לעצם העורף, כפי שנשנה בסיפא של המשנה: כל העורף כשר למליקה.
מְנָהָנֵי מִילֵּי, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מִמּוּל עׇרְפּוֹ״ – מוּל הָרוֹאֶה אֶת הָעוֹרֶף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי״, וְאוֹמֵר: ״כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא: עוֹרֶף גּוּפֵיהּ לָא יָדְעִינַן הֵיכָא, דְּנִדַּע מוּל דִּידֵיהּ הֵיכָא – תָּא שְׁמַע: ״כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים״, מִכְּלָל דְּעוֹרֶף לַהֲדֵי פָּנִים.
הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? הם נלמדים כפי שלימדו חכמים בברייתא: בביטוי "ממול [mimmul] ערפו [oref]", "ממול" פירושו מקום הרואה את הערף ולא הערף עצמו. וכן, הכתוב אומר: "והוא יושב ממולי [mimmuli]" (במדבר כב:ה); וכן הכתוב אומר: "כי פנו אלי ערף ולא פנים" (ירמיהו ב:כז). הגמרא שואלת: מה מוסיפה הראיה האחרונה, שהובאה בלשון: וכן הכתוב אומר? הגמרא משיבה: ואם תאמר, אין אנו יודעים היכן הערף עצמו נמצא, כדי שנדע היכן ממולו, בוא ושמע: "כי פנו אלי ערף ולא פנים," שממנו ניתן לברר בדרך היקש שהערף הוא כנגד הפנים, בחלק האחורי של הראש.
אָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִצְוַת מְלִיקָה מַחֲזִיר סִימָנִים לַאֲחוֹרֵי הָעוֹרֶף וּמוֹלֵק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף מַחְזִיר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַחְזִיר דַּוְקָא.
§ בניו של רבי חייא אומרים: כיצד נעשית מצוות המליקה של קרבן עוף? מעביר את שני הסימנים שצריך לחתוך בשחיטה, כלומר הקנה והוושט, אל מאחורי העורף ומולק. יש מחלוקת בין החכמים בנוגע למשמעות האמירה. יש מי שאומרים: המצווה לכתחילה היא למלוק תחילה דרך עמוד השדרה ואחר כך למלוק את הקנה ואת הוושט, ויכול אפילו להעביר את הסימנים אל מאחורי העורף ולמלוק. ויש מי שאומרים: המצווה היא דווקא להעביר את הסימנים אל מאחורי העורף ולמלוק.
וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אַף מַחְזִיר, מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה,
הגמרא מציינת: והדבר מסתבר לשיטת מי שאומר: אפילו מותר להזיז את הסימנים מאחורי העורף. מניין מסיקים מסקנה זו? זהו מן העובדה שהמשנה מלמדת: השוחט מן העורף של הצוואר, שחיטתו אינה כשרה. המולק מן העורף של הצוואר, מליקתו כשרה.