בְּשִׁשִּׁים, וְתָנֵי תַּנָּא: מָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים. אִין! וְהָתְנַן: חֵמֶת חֲדָשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת רִמּוֹנִים – טְהוֹרָה.
שווה למשקל של שישיםסלע, כפי שאמר רב דימי. הגמרא שואלת: אבל האם תנא מלמד שמנה הוא של ארבעים סלע? הגמרא משיבה: כן; ושנינו בתוספתא (כלים, בבא מציעא ו:ב): לגבי נאד עור חדש שעדיין לא נתפר לגמרי, אף על פי שהוא יכול להכיל רימונים, מכל מקום, מאחר שאינו יכול להכיל נוזלים, הוא נחשב בלתי גמור ואינו מקבל טומאה.
תְּפָרָהּ וְנִקְרְעָה – שִׁיעוּרָהּ כְּמוֹצִיא רִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּפַקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי, אַחַת מֵאַרְבַּע, בְּמָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים.
אם תפר את הנאד יחד והוא נקרע, מידת הקרע שמבטלת את הנאד מלהיות עוד מקבל טומאה היא נקב גדול דיו כדי שרימונים יצאו בו, שכן אז הוא חדל מלשמש ככלי. רבי אליעזר בן יעקב אומר: הקרע צריך להיות כמו המידה של כדורי השתי, שמשקלו של כל אחד מהם הוא רבע מנה של ארבעים סלע. תנא זה מזכיר במפורש מנה של ארבעים סלע.
וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ כּוּ׳. תָּנָא – לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, אֶלָּא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ כֹּהֵן וְיַעֲמוֹד עַל חֲמֵשׁ סְלָעִים.
§ המשנה קובעת: וכמה מן הצמר הגזוז נותנים לכהן? נותנים לו משקל של חמש סלעים ביהודה, שהם עשרה סלעים בגליל, לאחר כיבוס ולא כשהוא מלוכלך. החכמים לימדו: אין המשנה מתכוונת שיש לכבס את הצמר ואז לתת אותו לכהן; אלא, הכוונה היא שיש לתת לו די צמר כדי שהכהן יכבס אותו ולאחר מכן יהיה בו שיעור של חמש סלעים.
כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד קָטָן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר קְרָא ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְשֵׁירוּת. מַאי נִיהוּ? אַבְנֵט.
המשנה קובעת: השיעור שיש לתת לכהן הוא כדי לעשות ממנו בגד קטן. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? אמר רבי יהושע בן לוי: הפסוק הבא לאחר אזכור ראשית הגז קובע: "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך, לעמוד לשרת בשם ה', הוא ובניו כל הימים" (דברים יח:ה). הלשון "לשרת" מלמדת שראשית הגז הניתנת לכהן צריכה להיות דבר הראוי לשירות במקדש, כלומר, כמות צמר המספיקה לעשות אחד מבגדי הכהונה. מהו הבגד המדובר? זהו האבנט, העשוי מצמר במשקל חמישה סלעים.
אֵימָא מְעִיל! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה – לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט – תָּפַשְׂתָּ.
הגמרא שואלת: האם הבגד הנדון הוא בהכרח האבנט? אמור שהוא המעיל, העשוי מכמות גדולה בהרבה של צמר. הגמרא משיבה: היסק זה מבוסס על העיקרון שאם תפסת מרובה לא תפסת דבר; אם תפסת מועט, תפסת משהו. מאחר שאבנט מקיים את התנאי של "לשרת", שכן הוא אחד מבגדי הכהונה, אין לומר שהחיוב גדול יותר מכמות הצמר הנדרשת לעשות אבנט.
וְאֵימָא כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר, דְּתַנְיָא: כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר הָיְתָה מוּנַּחַת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעָלֶיהָ צִיץ נָתוּן, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת״.
אבל נאמר שהבגד הנדון הוא כיפת הצמר שהכהן הגדול חובש, שהיא קטנה מן האבנט. כפי שנלמד בברייתא: כיפת צמר הונחה על ראשו של הכהן הגדול, ועליה הונח הציץ, כדי לקיים את מה שנאמר לגבי הציץ: "ושמת אותו על פתיל תכלת, והיה על המצנפת; אל מול פני המצנפת יהיה" (שמות כ"ח:ל"ז). המונח "פתיל תכלת" מתייחס לכיפת צמר תכלת.
אָמַר קְרָא ״הוּא וּבָנָיו״, דָּבָר הַשָּׁוֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.
הגמרא משיבה כי הפסוק קובע: "לעמוד לשרת בשם ה', הוא ובניו" (דברים יח:ה), ומכאן שהפסוק מתייחס לדבר, כלומר לבגד, השווה לאהרן ולבניו. הצמר הניתן לכהן חייב להיות בגודל מספיק להכנת בגד הנלבש הן בידי הכהן הגדול והן בידי כהנים הדיוטים, ואילו מצנפת הצמר נלבשת רק בידי הכהן הגדול.
אַבְנֵט נָמֵי לָא שָׁוֵי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט – שַׁפִּיר.
הגמרא מקשה: אבל האבנט גם אינו שווה לכל הכוהנים. הגמרא מפרטת: זה מסתדר היטב לפי מי שאמר שאבנט הבד של הכהן הגדול שנלבש ביום הכיפורים אינו זהה לאבנט של כהן הדיוט. לפי דעה זו, גם אבנטם של הכוהנים הרגילים וגם האבנט שלבש הכהן הגדול בשאר ימות השנה נעשו מתערובת של צמר ופשתן. לכן אבנט זה שווה לכל הכוהנים, וזה מסתדר היטב.
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שֵׁם אַבְנֵט בָּעוֹלָם.
אבל לפי מי שאמר שאבנט הבד שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא אותו הדבר כמו אבנטו של כהן הדיוט, מה ניתן לומר? לפי דעה זו, האבנט העשוי מצמר ופשתן נלבש רק על ידי הכהן הגדול בשאר ימות השנה. הגמרא משיבה: אף שהאבנטים שונים, המונח אבנט באופן כללי חל על כל הכוהנים, ואילו שום סוג של מצנפת אינו נלבש על ידי כוהנים הדיוטות.
לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ וְכוּ׳. אִיתְּמַר: גָּזַז וּמָכַר רִאשׁוֹנָה, רַב חִסְדָּא אָמַר: חַיָּיב, רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר: פָּטוּר.
§ המשנה קובעת: אם בעל הגיזה לא הספיק לתת אותה לכהן עד שצבע אותה, הוא פטור מחובת נתינת ראשית הגז. המשנה מוסיפה ללמד כי הקונה את גיזת צאנו של גוי פטור מחובת ראשית הגז. נאמר כי אמוראים נחלקו לגבי מי שהיו לו חמש כבשים והוא גזז ומכר את הראשונה לפני שגזז את השנייה, וכך מכר כל כבש לאחר שגזז אותו. כאשר סיים לגזוז היו בבעלותו חמש גיזות הנדרשות לחיוב ראשית הגז, אך הכבשים כבר לא היו בבעלותו. רב חסדא אומר: הוא חייב במצוות ראשית הגז; ורבי נתן בר הושעיא אומר: הוא פטור ממצוות ראשית הגז.
רַב חִסְדָּא אֲמַר חַיָּיב, דְּהָא גָּזַז. רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר, בְּעִידָּנָא דְּקָא מָלֵא שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן ״צֹאנְךָ״, וְלֵיכָּא.
הגמרא מבהירה את שתי הדעות. רב חסדא אומר שהוא חייב, שכן הוא גזז חמש כבשים שהיו בבעלותו בזמן הגזיזה, ולכן הלשון: "צאנך" (דברים יח:ד), חלה על מקרה זה. רבי נתן בר הושעיא אומר שהוא פטור, שכן בזמן שהשיעור של חמש גיזות מושלם, אנו דורשים שהלשון "צאנך" תחול, מאחר שהחיוב חל בשלב זה, ובמקרה זה היא אינה חלה.
תְּנַן: הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל גּוֹי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז – חַיָּיב. אַמַּאי? כֹּל חַד וְחַד בָּתַר גִּיזָּה נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ!
הגמרא מעלה קושיה: למדנו במשנה (קלה ע"א): הקונה את גיזת צאנו של גוי פטור מחובת ראשית הגז, שכן קנה רק את הגיזה ולא את הצאן. ניתן להסיק מכאן שאם קנה את הצאן עצמם מן הגוי כדי לגזוז אותם ולאחר מכן להחזירם לגוי, הוא חייב, מפני שהצאן היו שלו בשעת הגזיזה. אך מדוע הוא חייב, לפי שיטתו של רבי נתן בר הושעיא? כל אחת ואחת מן הצאן, לאחר שהגזיזה הושלמה, יוצאת מרשותו, וכאשר גזז חמש צאן, שוב אין המונח "צאנך" חל עליהן.
תַּרְגְּמַאּ רַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא: כְּגוֹן שֶׁהִקְנָן לוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.
רב חסדא פירש את המשנה לפי דעתו של רבי נתן בר הושעיא: המשנה עוסקת במקרה שבו הנוכרי העביר לו בעלות למשך כל תקופת שלושים הימים שבה גזז היהודי את הצאן. לכן, הבעלות נותרה בידו גם לאחר שסיים את הגזיזה, והמונח "צאנך" אכן חל על הצאן בזמן שבו חלה חובת ראשית הגז.
הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ כּוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא שִׁיּוּרָא גַּבֵּי מוֹכֵר, בָּתַר מוֹכֵר אָזְלִינַן?
§ המשנה מלמדת: לגבי מי שקונה את גיזת צאנו של יהודי אחר, אם המוכר השאיר לעצמו מעט מן הצמר, הרי הוא חייב לתת לכהן את ראשית הגז. ואם המוכר לא השאיר לעצמו דבר מן הצמר, הקונה חייב לתתה. הגמרא שואלת: מיהו התנא ששנה כי במקרה שיש שיור של צמר בידי המוכר, הולכים אחר המוכר בקביעת מי חייב במצוות ראשית הגז?
אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – נוֹתֵן פֵּאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.
רב חסדא אמר: התנא שלימד את המשנה הוא רבי יהודה, כפי שלמדנו במשנה (פאה ג:ה): לגבי מי שמוכר כמה גזעי עצי פרי בתוך שדהו, בלי למכור את השדה עצמו, כדי שהקונה יעקרם וייטעם בשדהו שלו, הקונה נותן פאה נפרדת לכל אחד ואחד מן העצים. השדה אינו מצרף את העצים ליחידה אחת לעניין פאה, שכן הקרקע אינה בבעלות הקונה.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה, אֲבָל שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה – נוֹתֵן פֵּאָה עַל הַכֹּל.
רבי יהודה אמר: מתי חלה על הקונה החובה לתת פאה? כאשר בעל השדה לא השאיר אף אחד מן האילנות ברשותו. אבל אם בעל השדה השאיר כמה מן האילנות ברשותו, בעל השדה נותן פאה על כולם. כשם שבדין פאה, אם המוכר השאיר אילנות לעצמו, החובה חלה עליו, כך גם לגבי ראשית הגז, אם המוכר השאיר מעט מן הצמר לעצמו, החובה חלה עליו.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר, וְהוּא שֶׁהִתְחִיל בַּעַל הַשָּׂדֶה לִקְצוֹר!
רבא אמר לרב חסדא: אבל האם לא היית זה אתה, מר, שאמרת בנוגע לפסיקתו של רבי יהודה שבעל השדה נותן פאה עבור כל האילנות: דין זה הוא רק כאשר בעל השדה התחיל לקצור את הפירות לפני שמכר את האילנות, שכן החיוב לתת פאה כבר חל עליו. לעומת זאת, לגבי ראשית הגז, החיוב חל רק לאחר שמכר את צאנו.
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לִגְזוֹז – בִּשְׁלָמָא הָתָם, ״וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם״ כְּתִיב, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לִקְצוֹר מִיחַיַּיב בְּכוּלַּהּ שָׂדֶה, אֶלָּא הָכָא, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לְמֵיגַז לָא מִיחַיַּיב בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ!
ואם תאמר כי כך גם, בנוגע לצמר הגז הראשון, הלכה זושהמוכר נותן את צמר הגז הראשון חלה רק אם המוכר התחיל לגזוז את הצאן לפני שמכר אותם, ביאור זה קשה. הגמרא מפרטת: מובן, שם, בנוגע לפאה, נאמר: "ובקצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט:ט), ומכאן שמן הזמן שהתחיל לקצור הוא מתחייב במצוות פאה לגבי כל השדה. אבל כאן, במקרה של צמר הגז הראשון, אין הוא מתחייב לגבי כל העדר מן הזמן שהתחיל לגזוז את צאנו. לכן, אפילו אם התחיל לגזוז לפני שמכר את הצאן, החובה לתת את צמר הגז הראשון לא אמורה לחול על המוכר.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא הוּא, דִּתְנַן: אָמַר לוֹ ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה זוֹ״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵין מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
אלא, רבא אמר: זהו אותו תנא ששנה את המשנה, כפי שלמדנו במשנה אחרת (קלב ע"א): אם אדם אמר לקצב: מכור לי את הקרביים של פרה זו, והיו מתנות כהונה כלולות בהם, כלומר, הקיבה, הקונה חייב לתת אותן לכהן, והוא אינו רשאי לנכות את שווי המתנות מן הכסף שהוא משלם לקצב, שכן מניחים שהמתנות לא נכללו במכירה. אם הוא קנה את הקרביים מן הקצב לפי משקל, הקונה חייב לתת את המתנות לכהן והוא רשאי לנכות את שווי המתנות מן הכסף שהוא משלם לקצב. אם מתנות הכהונה עדיין לא הופרשו מן הבהמה, המחיר לפי משקל כולל את מחיר המתנות הללו. אך מאחר שלכהנים הייתה זכות למתנותיהם משעת השחיטה, הקונה אינו צריך לשלם עליהן ולכן רשאי לנכות את שוויין מתשלומו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria