אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי שְׁמוּעָה אָמְרָה, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.
רבי יוחנן אומר בתשובה: רבי יהודה הנשיא קיבל את דעתו של רבי יוסי לא מפני שהייתה פשרה, אלא מפני שאמר אותה על פי מסורת שהייתה לו מן הנביאים חגי, זכריה ומלאכי.
רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר וְכוּ׳. וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהֵן״? אָמַר רַב: מָנֶה וּפְרָס, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְחוּמָּשׁוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שִׁשִּׁים, וְנוֹתֵן סֶלַע אַחַת לְכֹהֵן.
§ המשנה קובעת: רבי דוסא בן הרכינס אומר שמצוות ראשית הגז חלה על חמש כבשים, שכל אחת מהן גיזתה שוקלת מאה וחמישים דינרים, ואילו חכמים אומרים: חמש כבשים, שכל אחת מהן גיזתה בכל שהוא. הגמרא שואלת: וכמה משתמע מן הביטוי: כל שהוא? רב אומר: זהו משקל כולל של מאה דינרים [מנה] וחצי של מאה דינרים [פרס], ובלבד שיהיו מחולקים בשווה בין חמש הכבשים. ושמואל אומר: זהו משקל כולל של שישים סלע, שמתוכם הוא נותן משקל של סלע אחת לכהן.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֵׁשׁ – לְכֹהֵן חָמֵשׁ, וְאַחַת לוֹ. עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״כׇּל שֶׁהֵן״ שָׁנִינוּ.
רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: זהו משקל כולל של שישהסלעים, שמתוכם הוא נותן לכהן משקל של חמישהסלעים, ומשאיר סלע אחד לעצמו. עולא אומר שרבי אלעזר אומר: למדנו במשנה שלדעת החכמים חיוב ראשית הגז חל על כל כמות, אפילו אם המשקל הכולל הוא רק סלע אחד.
תְּנַן: וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ? מִשְׁקַל חֲמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. בִּשְׁלָמָא לְרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן – נִיחָא, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר – קַשְׁיָא!
למדנו במשנה (קלה ע"א): וכמה נותן לכהן? נותן לו צמר גזוז במשקל של חמש סלעים ביהודה, שהן שוות לעשר סלעים בגליל. אכן, לפי דעותיהם של רב ורבי יוחנן, המשנה מסתדרת היטב, שכן דבריהם אינם סותרים את המשנה. רב אינו דן בכמות שחייבים לתת לכהן, ורבי יוחנן אומר שנותנים לכהן חמש סלעים. אבל לפי שמואל ורבי אלעזר, המשנה קשה, שכן שמואל אומר שחייבים לתת סלע אחת, ואילו רבי אלעזר אומר שחובת ראשית הגז חלה אפילו על משקל של פחות מחמש סלעים.
וְלִיטַעְמָיךְ, וּלְרַב מִי נִיחָא? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים!
הגמרא משיבה: ולפי טעמך, האם הדבר מתיישב היטב לפי שיטתו של רב? והרי רב ושמואל שניהם אומרים כי ראשית הגז הניתנת לכהן היא חלק אחד משישים. רב סבור שמשקל של מאה וחמישים דינרים מחייב בראשית הגז, ושישית אחת ממשקל זה פחותה מסלע אחד. לפיכך, אף שיטתו של רב אינה תואמת את המשנה.
הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּיזִּין הַרְבֵּה עָסְקִינַן, וּמְבַקֵּשׁ לִיתְּנָן לְכֹהֵן, וְאָמְרִינַן לֵיהּ: כֹּל חַד וְחַד לָא תְּבַצַּר לֵיהּ מֵחֲמֵשֶׁת סְלָעִים.
הגמרא משיבה: נאמר ביחס לאותה משנה כי רב ושמואל שניהם אומרים: חמשת הסלעים שנאמרו במשנה אינם מתייחסים לכמות הכוללת הניתנת מן הצמר הגזוז. אלא, במשנה אנו עוסקים ביהודי שיש לו כמות גדולה של גיזה, והוא מבקש לתת אותם לכהן, כלומר, לכמה כהנים. ואנו אומרים לו: ביחס לכל אחד ואחד מן הכהנים, אל תיתן לו פחות מחמישה סלעים. אבל אם יש לאדם רק כמות קטנה של גיזה, הוא נותן לכהן אחד משישים מן הגיזה, אפילו אם הוא פחות מחמישה סלעים.
גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים, תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים, פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים.
§ הגמרא הזכירה פסיקה של רב ושמואל בנוגע לשיעור שאדם נדרש לתת כראשית הגז. הגמרא דנה בעניין עצמו. רב ושמואל שניהם אומרים: ראשית הגז הניתנת לכהן היא חלק אחד משישים. וכן, השיעור שאדם נדרש להפריש כתרומה הוא חלק אחד משישים, והשיעור שאדם חייב להניח בשדהו כפאה הוא חלק אחד משישים.
תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים? וְהָא אֲנַן תְּנַן: תְּרוּמָה עַיִן יָפָה – אֶחָד מֵאַרְבָּעִים! דְּאוֹרָיְיתָא – בְּשִׁשִּׁים, דְּרַבָּנַן – בְּאַרְבָּעִים.
הגמרא שואלת: האם השיעור שאדם נדרש להפריש כתרומה הוא אחד משישים? והרי למדנו במשנה (תרומות ד:ג): לגבי המידה שיש להפריש כתרומה, אם אדם הוא בעל עין יפה הוא נותן אחד מארבעים. הגמרא משיבה: מדין תורה, די לתת חלק אחד משישים; מדברי חכמים השיעור הנדרש הוא חלק אחד מארבעים.
דְּאוֹרָיְיתָא בְּשִׁשִּׁים? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי! דְּאוֹרָיְיתָא – כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא – אַחַת מֵאַרְבָּעִים, דְּרַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.
הגמרא שואלת: האם שיעור תרומהעל פי דין תורה הוא אחד חלקי שישים? והרי שמואל אומר: על פי דין תורה, אפילו גרגר אחד של חיטה שניתן כתרומה פוטר את כל הערימה [כרי] של התבואה? הגמרא משיבה: על פי דין תורה השיעור הוא כפי שאמר שמואל, שאפילו גרגר אחד של חיטה מספיק. מדברי חכמים, לגבי תבואה שחייבת בתרומה מן התורה השיעור הוא אחד מארבעים, ואילו מדברי חכמים, לגבי תבואה שחייבת בתרומה מדבריהם השיעור הוא אחד חלקי שישים.
פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים, וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שִׁיעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן. דְּאוֹרָיְיתָא – אֵין לָהּ שִׁיעוּר, דְּרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.
רב ושמואל אמרו לעיל שהשיעור שאדם חייב להניח בשדהו בתור פאה הוא חלק אחד משישים. הגמרא מעלה קושיה: והרי למדנו במשנה (פאה א:א): אלו הם הדברים, כלומר, מצוות, שאין להם שיעור: פאה, וביכורים, ועולת ראייה המוקרבת ברגלים. הגמרא משיבה: מדאורייתא, לפאהאין שיעור קבוע; מדרבנן השיעור הוא חלק אחד משישים.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַפֵּאָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר! הָתָם בָּאָרֶץ, הָכָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
הגמרא שואלת: מה מלמדים אותנו דבריהם של רב ושמואל? הרי כבר שנינו במשנה הבאה (פאה א:ב): אין נותנים לפאה פחות מ־אחד משישים, אף על פי שאמרו שלמצוות פאה אין שיעור. הגמרא משיבה: המשנה שם עוסקת בחובה להניח פאהבארץ ישראל, ואילו כאן, דבריהם של רב ושמואל עוסקים בחובת פאהמחוץ לארץ ישראל.
כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי, אַשְׁכְּחֵיהּ (לְרַבִּי) [רַבִּי] יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ ״רְחֵלִים״, אֲמַר לֵיהּ: אַתְנְיֵיהּ ״רְחֵלוֹת״, אֲמַר לֵיהּ: כְּדִכְתִיב ״רְחֵלִים מָאתַיִם״, אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן.
§ כאשר איסי בר היני עלה מבבל לארץ ישראל, רבי יוחנן מצא אותו מלמד את המשנה לבנו. איסי לימד שחובת ראשית הגז חלה רק במקרה של כבשים [רחלים], צורת הרבים הזכרית של רחל, שמשמעותה כבשה. רבי יוחנן אמר לו לאיסי: עליך ללמד אותו באמצעות המונח רחלות, צורת הרבים הנקבית. איסי אמר לו בתשובה: אני מלמד את המשנה בהתאם למה שכתוב: "מאתים רחלים" (בראשית לב:טו). רבי יוחנן אמר לו לאיסי: לשון התורה מובחנת ולשון החכמים מובחנת, כלומר, אלו כשתי לשונות נפרדות, והחכמים אינם תמיד משתמשים באותן צורות המופיעות בתורה. במקרה זה, הם משתמשים ברחלות ולא ברחלים.
אֲמַר לֵיהּ: מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל? אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא קָרֵית לֵיהּ?! דְּכִירְנָא כַּד הֲוָה יָתֵיבְנָא אַחַר שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרָן אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְנָפְקִי זִיקּוּקִין דְּנוּר מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב לְפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי, וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי לְפוּמֵּיהּ דְּרַב, וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֵן אָמְרִין, וְאַתְּ ״אַבָּא אֲרִיכָא״ קָרֵית לֵיהּ?!
רבי יוחנן אמר לאיסי: מי הוא ראש הישיבה [ריש סדרא] בבבל? איסי אמר לרבי יוחנן: זהו אבא הארוך, כלומר, האמורא רב. רבי יוחנן אמר לאיסי: אתה קורא לו אבא הארוך, בדרך כה מוכרת? אני זוכר כאשר ישבתי שבע עשרה שורות מאחורי רב, שישב לפני רבי יהודה הנשיא, וניצוצות אש יצאו מפי רב אל פי רבי יהודה הנשיא, ומפי רבי יהודה הנשיא אל פי רב, ולא ידעתי מה אמרו, מפני עומק דיונם. ואף על פי כן אתה קורא לו אבא הארוך?
אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשִׁשִּׁים. וְהָאֲנַן ״בְּכׇל שֶׁהֵן״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, מָה בֵּין לִי וְלָךְ?
איסי אמר לרבי יוחנן: בנוגע לראשית הגז, עד כמה צמר חלה המצווה? אמר לו רבי יוחנן: ראשית הגז חלה על צמר שמשקלו שישים סלע. שאל איסי: אבל האם לא למדנו במשנה (קלה ע"א) שראשית הגז חלה על כל שיעור של צמר? אמר לו רבי יוחנן בתשובה: אם כן, כלומר, אם אפשר היה להבין את ההלכה מקריאה פשוטה של המשנה, מה ההבדל בין הידע שלי לשלך? למעשה, אתה יודע רק את דברי המשנה, ואילו אני יודע את המסקנה ההלכתית בעניין זה.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רֵאשִׁית הַגֵּז – רַב אָמַר בְּשִׁשִּׁים, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר בְּשֵׁשׁ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: אַנַּחְתְּ לַן חֲדָא וְאַקְשֵׁת לַן חֲדָא.
§ כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל, הוא אמר: בנוגע לצמר הגז הראשון, רב אומר שהמצווה חלה על שישיםסלע, ורבי יוחנן בשם רבי ינאי אומר שהמצווה חלה על שישהסלע. אמר אביי לרב דימי: יישבת לנו אמירה אחת, אך הקשית עלינו אמירה אחרת.
בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ.
אביי מפרט: אמנם, יישבת סתירה בין שני מאמרים של רבי יוחנן. רבי יוחנן אמר לעיל שכמות הצמר שעליה חלה חובת ראשית הגז היא שש סלעים, ואילו בתשובתו לאיסי אמר שהכמות היא שישים סלעים. לפי רב דימי, הסתירה הנראית בין אמירה אחת של רבי יוחנן לבין האמירה האחרת של רבי יוחנן אינה קשה, שכן זו האמירה שלו וזו האמירה של רבו. רבי יוחנן סבור שהחובה חלה על שישים סלעים, ואילו רבו, רבי ינאי, סבור שהיא חלה על שש סלעים.
אֶלָּא דְּרַב אַדְּרַב קַשְׁיָא, דְּהָא אָמַר רַב מָנֶה וּפְרָס! דְּרַב אַדְּרַב נָמֵי לָא קַשְׁיָא, מַאי מָנֶה דְּקָאָמַר? בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים, דַּהֲוָה לֵיהּ
אך הסתירה בין אמירה אחת של רב לבין אמירה אחרת של רב מעוררת קושי, שכן רב אמר שגיזת צמר השוקלת מאה דינרים [מנה] וחצי של מאה דינרים [מנה] חייבת בראשית הגז, ואילו רב דימי אמר שלדעת רב החיוב חל על שישים סלע, שהם 240 דינרים. הגמרא משיבה: הסתירה הנראית בין האמירה האחת של רב לבין האמירה האחרת של רב גם אינה קשה, שכן מהו המנה שעליו רב אמר שמנה וחצי חייבים? רב התכוון לא למנה של מאה דינרים אלא למנה של ארבעים סלע, כלומר 160 דינרים, שמנה וחצי ממנו הם
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria