הגמרא מוסיפה וקובעת כי עניין ההקדשה אינו חל לא על מצוות ראשית הגז ולא על הבכור. הבכור מקודש מרחם, ואילו ראשית הגז היא חולין. לעומת זאת, מעשר בהמה מתקדש על ידי הבעלים כאשר הוא עובר תחת השבט. ולבסוף, האפשרות של מכירה על ידי הכהן חלה על ראשית הגז ועל הבכור לאחר שהכהן מקבל אותם, ואילו מעשר בהמה אינו ניתן למכירה. הגמרא מוסיפה: והלכות אלו המשותפות לראשית הגז ולבכור מרובות יותר מן ההלכות המשותפות לראשית הגז ולמעשר בהמה. לפיכך, על רבי שמעון ללמוד את ההיקש הלשוני בין ראשית הגז ובין הבכור.

הגמרא משיבה: אף על פי כן, רבי שמעון מעדיף ללמוד את ההלכות של ראשית הגז, החלות על בהמה רגילה שאינה בכור, מן אלו של מעשר בהמה, החלות גם הן על בהמה רגילה. רבי שמעון סבור שהגורם המשותף, שראשית הגז ומעשר בהמה חלים על כל הבהמות, ולא רק על הראשונה היוצאת מן הרחם, הוא המכריע וגובר על שאר ההלכות המשותפות.

§ המשנה קובעת: ראשית הגז נוהגת רק בכבשים. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? אמר רב חסדא: הדבר נלמד באמצעות גזירה שווה בין גזיזה האמורה כאן לבין גזיזה האמורה במקום אחר. נאמר כאן: “ראשית גז צאנך [tzonekha] תתן לו” (דברים יח:ד), ונאמר שם שאיוב אומר על הנצרך: “ומגז כבשי [kevasai] יתחמם” (איוב לא:כ). מה להלן, הפסוק מתייחס במפורש לגזיזת כבשים, שכן המונח כבש משמש רק ביחס לכבש, אף כאן, לגבי ראשית הגז, הפסוק מתייחס לכבשים, אף על פי שניתן לפרש את המונח צאן כמתייחס גם לעזים.

הגמרא מקשה: אלא נלמד גזירה שווה לגבי גיזה האמורה כאן מגיזה האמורה בעניין בהמת בכור: מה איסור גיזה בבכור חל גם על בכור שור, אף כאן, הלכות ראשית הגז צריכות לחול גם על שוורים. אסור לגזוז בכור שור, כפי ששנוי בברייתא: הכתוב אומר: "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" (דברים טו, יט). לפי פשוטו של מקרא, אין לי אלא שבכור שור אסור בעבודה ושבכור מן הצאן אסור בגיזה.

הברייתא ממשיכה: מנין נלמד להחיל את האיסור שנאמר לגבי אותה בהמה על זו, ואת האיסור שנאמר לגבי זו בהמה על אותה אחת? הפסוק קובע: "לא תעבוד... ולא תגוז." ו' החיבור "ו" מלמדת ששני חלקי הפסוק חלים על שתי הבהמות.

הגמרא מסבירה: אי אפשר לומר ששוורים כפופים למצוות ראשית הגז, שכן הפסוק קובע לגבי מצווה זו: "תיתן לו," ומכאן שהגיזה ניתנת לכהן עצמו, כלומר, כדי שילבש אותה, ולא כדי להשתמש בה כשקו. גיזת שוורים ראויה לשימוש רק כשק, ולא כבגד.

הגמרא מקשה: אם כן, יהא אדם חייב במצוות ראשית הגז גם במקרה של שיער עיזים, שהרי אף הוא יכול לשמש ללבוש. הגמרא מסבירה: כדי להתחייב בראשית הגז אנו צריכים מעשה של גזיזה, ואילו שיער עיזים נתלש, ולא נגזז.

הגמרא שואלת: את מי שמעת שמקבל סברה זו שרק מעשה גזיזה מחייב אדם במצוות ראשית הגז? זו שיטתו של רבי יוסי, שהגמרא תצטט מיד. אך רבי יוסי מודה שהחיוב אכן קיים גם בלי מעשה גזיזה במקרה שבו הדרך הרגילה של הסרת הצמר אינה על ידי גזיזה. מאחר ששיער עיזים אינו נגזז בדרך כלל, חיוב ראשית הגז היה צריך לחול.

אלא, הגמרא מביאה מקור אחר לדברי המשנה. הטעם שמצוות ראשית הגז נוהגת רק בכבשים הוא כפי שאמר רבי יהושע בן לוי: נאמר בפסוק שלאחר המקור למצוות ראשית הגז: "כי בו בחר ה' אלוהיך מכל שבטיך, לעמוד לשרת בשם ה', הוא ובניו כל הימים" (דברים יח:ה). הלשון "לשרת" מלמדת שראשית הגז הניתנת לכהן צריכה להיות דבר הראוי לעבודת המקדש, כלומר, ששיעורה יהיה גדול דיו לשימוש בבגדי הכהונה. אף כאן, ראשית הגז צריכה להיות מדבר הראוי לעבודת המקדש, כלומר, צמר כבשים, שממנו אורגים את בגדי הכהונה.

הגמרא שואלת: אבל אם כן, לשם מה באה הגזירה השווה בין גזיזה האמורה לגבי ראשית הגז ובין גזיזה האמורה לגבי הצאן לבוא? הגמרא משיבה: יש בה צורך לכפי שנשנה בבית מדרשו של רבי ישמעאל. כפי שלימד בית מדרשו של רבי ישמעאל: במקרה של כבשים שצמרן קשה, הבעלים פטור מראשית הגז, שנאמר: "ויתחמם בגז צאני" (איוב לא:כ). מאחר שצמר קשה אינו מספק חום, מצוות ראשית הגז אינה חלה על צמר זה.

§ נלמד בברייתא אחת: אם אדם גוזז עיזים, או רוחץ כבשים, ובכך גורם לכך שחלק מן הצמר שלהן ייתלש, הרי הוא פטור מחובת ראשית הגז ביחס לצמר זה. ונלמד בברייתא אחרת: הגוזז עיזים פטור, אבל מי שרוחץ את הכבשים חייב להפריש את ראשית הגז מן הצמר שנשטף. הגמרא מיישבת סתירה נראית זו: אין זה קשה, שכן ברייתא זו, המחייבת להפריש את ראשית הגז מן הצמר שנשטף, היא בהתאם לדעת חכמים, ואילו אותה ברייתא, הפוטרת את הצמר שנשטף, היא בהתאם לדעת רבי יוסי.

הגמרא מצטטת את המקור למחלוקת זו. כפי שנלמד בברייתא בנוגע לפסוק: "ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקצרך, ולקט קצירך לא תלקט; לעני תעזוב אותם" (ויקרא כג:כב). הביטוי "לקט קצירך" מלמד שרק לקט כזה נכלל, ולא לקט מן הקטיפה. אם אדם קוטף את היבול ביד במקום לקצור אותו בכלים חקלאיים, הוא פטור ממצוות השארת הלקט לעניים. רבי יוסי אומר: לקט הוא רק מה שבא מחמת הקצירה בכלים חקלאיים.

הגמרא מביעה תמיהה על ברייתא זו: דעתו של רבי יוסי היא זהה לדעתו של התנא הראשון. הגמרא מסבירה: כל הברייתאהיא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, וזו כוונת הברייתאללמד: הביטוי "לקט קצירך" מלמד שיבולים שנלקטו ביד פטורות מן המצווה, כפי שרבי יוסי אומר: לקט הוא רק מה שבא מחמת הקציר. הגמרא מסיקה שכשם שרבי יוסי מפרש את המונח "קציר" כפוטר יבולים שנלקטו ביד, כך גם הוא דורש מן המונח "גזיזה" שמצוות ראשית הגז אינה חלה על צמר שהוסר ברחיצה. וחכמים, החולקים על רבי יוסי בעניין הלקט, חולקים עליו גם בעניין ראשית הגז.

רב אחא, בנו של רבא, אמר לרב אשי: רבי יוסי מודה שמצוות לקט חלה במקרה שבו הדרך הרגילה לקצור היא בלקיטה, כפי שנלמד בברייתא לגבי הפסוק שהובא לעיל, שרבי יוסי אומר: מן המונח "קציר" למדתי רק את חובת הלקט לגבי קציר. מנין אני לומד את חובת הלקט לגבי מי שעוקר את היבול?

הפסוק קובע: "וכאשר תקצרו את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא יט:ט). הלשון המיותרת "בקוצרך" כוללת עקירת היבול. מניין נלמד שהחיוב חל גם על מי שליקט את היבול ביד? הפסוק קובע: "כי תקצור" (ויקרא כג:כב), שאף הוא מיותר. מכאן נלמד שהמצווה חלה על כל דרכי איסוף היבול, ובלבד שהן הדרך הרגילה לקצור את אותו היבול.

רבינא אמר לרב אשי: אף אנו לומדים במשנה (פאה ג:ד) הדנה במצווה להניח תוצרת בפאת השדה לעניים [פאה]: אם יש לאדם ערוגות בצל שהן בין הירקות, רבי יוסי אומר שמניחים פאה מכל אחת ואחת מן הערוגות. וחכמים אומרים שמניחים פאהמערוגה אחת על כולן. מכאן שרבי יוסי מודה שחייבים להניח פאה ולקט מן הבצלים, אף על פי שהם נלקטים ביד ולא נקצרים בכלים. הטעם הוא שכך היא הדרך הרגילה לאסוף בצלים.

§ המשנה קובעת: וכמה הוא מרובה? בית שמאי אומרים: לפחות שתי כבשים, ובית הלל אומרים: לפחות חמש כבשים. הגמרא מקשה: ניחא, לפי דעת בית שמאי, שתיים כבשים נקראות גם צאן, כפי שנאמר בפסוק שהביאו בית שמאי: "וחיה איש עגלת בקר ושתי צאן [צאן]" (ישעיהו ז:כא). מאחר שמצוות ראשית הגז נכתבה לגבי צאן, הגיוני שהיא חלה על שתי כבשים. אבל מה טעמו של בית הלל, הסבורים שהמצווה חלה רק על חמש כבשים, בשל הפסוק: "וחמש צאן [צאן] עשויות" (שמואל א כה:יח)? מדוע אינם מחילים את החיוב לפי הקריטריון הרחב יותר של שתי כבשים, כפי שהפסוק שהביאו בית שמאי מורה בבירור שגם שתי כבשים נקראות צאן?

רב כהנא אמר: הפסוק קובע: "חמש צאן נעשו [asuyot]," בלשון רבים. לשון הרבים מלמדת ששתי מצוות נעשו בהן, כלומר, קוימו. שתי המצוות הן ראשית הגז והמתנות של הכהונה, מצווה החלה על בהמה אחת. אם שתי המצוות מתקיימות רק כאשר יש חמש צאן, ברור שמצוות ראשית הגז חלה רק על חמש צאן. הגמרא שואלת: מדוע אי אפשר לומר ששתי המצוות הן הבכור והמתנות של הכהונה?

הגמרא משיבה: המצווה האחרת אינה יכולה להיות בכור בהמה, שכן לגבי בכור, וכי אין בהמה אחת מחויבת, כלומר, האם אין בהמה אחת מחייבת את בעליה? והרי הפסוק קובע שאדם מקיים את שתי המצוות רק בחמש צאן. הגמרא שואלת: ולשיטתך, לגבי המתנות של הכהונה, וכי אין בהמה אחת מחויבת, כלומר, האם אין בהמה אחת מחייבת את בעליה?אלא, רב אשי אומר: יש להבין את המונח "עשה" במשמעות שחמש צאן גורמות לבעליהן לקיים את מצוות ראשית הגז ובאופן מושאל אומרות לו: עמוד וקיים מצווה, ואילו פחות מחמש צאן אינן מחייבות את בעליהן במצוות ראשית הגז.

נלמד בברייתא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי, שהוא אומר בשם אביו: חובת ראשית הגז חלה על מי שבבעלותו ארבע כבשים, שכן פסוק קורא לארבע כבשים צאן, כפי שנאמר: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמישה בקר ישלם תחת השור, וארבע צאן [tzon] תחת השה" (שמות כא:לז).

נאמר בברייתא כי רבי יהודה הנשיא אומר: אילו דבריהם, כלומר, הדעות של בית שמאי ובית הלל, היו מבוססים על דברי התורה, ודבריו של המכובד [בריבי], רבי יוסי, מבוססים על פסוקי המסורת [קבלה], הנביאים והכתובים, אף על פי כן היינו שומעים לדבריו של המכובד, רבי יוסי. קל וחומר עכשיו שדבריהם מבוססים על פסוקי המסורת, שכן גם בית שמאי וגם בית הלל הסיקו את פסיקותיהם מפסוקים מן הנביאים, ואילו דבריו של המכובד, רבי יוסי, מבוססים על דברי התורה.

הגמרא מקשה: והרי לא אמר האדון: ההכרעה של דעה שלישית המתפשרת בין שתי הדעות הראשונות אינה נחשבת מכרעת אם היא מבוססת על שיקולים שלא הוזכרו על ידי שתי הדעות האחרות. אף שדעתו של רבי יוסי היא פשרה בין דעות בית שמאי ובית הלל, היא מבוססת על מקור שונה.