דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.
הברייתא מתייחסת למקרה שבו הם הגיעו לידי החזקה של הכהן בשעה שהם עדיין היו בלתי מעושרים, ותנא זה סובר כי מתנות שעדיין לא הופרשו נחשבות כאילו כבר הופרשו. במקרה כזה, הכהן קנה זכויות במתנות ההפקר בכך שתפס אותן ראשון. אף שכאשר תפס את התוצרת היא עדיין הייתה בלתי מעושרת, החלק מן התוצרת שעתיד להיות מופרש נושא מעמד של תרומה. בהתאם לכך, מי שאוכל תוצרת כזו חייב לשלם לכהן.
תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גׇּרְנוֹ, אִם בְּחוֹבוֹ – חַיָּיב לְעַשֵּׂר, אִם בְּאַנְפָּרוּת – פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר.
הגמרא מוסיפה ומציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת בנוגע לאמירתו של רב חסדא מתוך ברייתא: במקרה שבו בני ביתו של המלך תפסו את הגורן של אדם בכוח, אם הם לקחו אותה כתשלום של חובו למלך, אזי הוא חייב לעשר תבואה אחרת בהתאם לכמות שהיה מעשר לפני שהתבואה נתפסה. מאחר שכבר היה חייב לעשר את התבואה לפני שנתפסה, הרי זה נחשב כאילו התבואה נמכרה כשהיא טבל. אם הם לקחו אותה בלא סיבה [אנפרות], אזי הוא פטור מלעשר. העובדה שאדם נדרש לעשר תבואה שנתפסה כתשלום חוב מלמדת שהמעשר נחשב ממון שיש לו תובעים, ומכאן נובע שכוהן רשאי לגבות ממנו את תשלום המעשר. שוב, נראה שהדבר סותר את אמירתו של רב חסדא.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ.
הגמרא דוחה הוכחה זו: שונה הדבר שם, שכן אם אין אדם חייב לעשר תבואה שנתפסה כתשלום חוב, משמעות הדבר היא שהתפיסה גורמת לו הנאה, שכן יהיה פטור מלעשר תבואה שהיה חייב לעשר קודם לכן. משום כך קובעת הברייתא שיש לעשר תבואה אחרת במקום התבואה שנתפסה, ולא מפני שכהן היה יכול להגיש נגדו תביעה בבית הדין.
תָּא שְׁמַע, אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיָה בָּהֶן מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה ממשנה (קלב ע"א): אם ישראלי אומר לקצב: מכור לי את הקרביים של פרה מסוימת, והיו בהם מתנות כהונה כלולות עמה, כלומר, הקיבה, שעדיין לא ניתנה לכהן, הקונה חייב לתתן לכהן, והקצב אינו רשאי לנכות את שווי המתנות מן הכסף שהקונה משלם לו, שכן מניחים שהמתנות לא נכללו במכירה. ואם קנה את הקרביים מן הקצב לפי משקל, הקונה חייב לתת את המתנות לכהן, והקצב מנכה את שווי המתנות מן הכסף שהישראלי משלם לו.
אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְהוּ.
הגמרא שואלת: מדוע חייב הקונה לתת את הקיבה לכהן? יהא מכירת הקיבה על ידי הקצב נחשבת כמו מקרה שבו אדם גורם נזק למתנות כהונה או אוכל אותן, שלגביו רב חסדא קובע שאדם פטור מתשלום. משנה זו לכאורה סותרת את דבריו של רב חסדא. הגמרא דוחה זאת: שונה הדבר שם, שכן המתנות שלמות וקיימות, כלומר, הן פריטים מובחנים בפני עצמם. במקרה כזה, יש לתת את המתנות לכהן. לעומת זאת, רב חסדא דן במקרים שבהם המתנות אינן חפצים מובחנים באותה שעה.
תָּא שְׁמַע: תִּשְׁעָה נִכְסֵי כֹהֵן – תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְחַלָּה, רֵאשִׁית הַגֵּז, וּמַתָּנוֹת, וְהַדְּמַאי, וְהַבִּכּוּרִים, וְהַקֶּרֶן, וְהַחוֹמֶשׁ.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת: תשעה דברים הם רכושו של כהן: תרומה, תרומת המעשר, חלה, החלק מן הבצק הניתן לכהן, ראשית הגז, מתנות כהונה, דמאי [demai], ביכורים, הקרן של רכושו של גר, והתוספת של חומש אחד. שני אלה משולמים לכהן במקרה שבו רכושו של גר נגנב והגנב נשבע שלא גנבו, ולאחר שהגר מת הודה הגנב שנשבע לשקר.
לְמַאי, לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין? לָא, לִכְדִתְנַן: לָמָה אָמְרוּ נִכְסֵי כֹהֵן? שֶׁקּוֹנֶה בָּהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה, וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ, וְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְסֵפֶר תּוֹרָה.
הגמרא מסבירה את ההוכחה: לגבי מה נחשבים פריטים אלה לרכושו של כהן? האם לא לגבי הוצאתם בדיינים, דבר שהיה סותר את דעתו של רב חסדא? הגמרא משיבה: לא, אלא לגבי מה שלמדנו במשנה (ביכורים ג:יב): לשם מה אמרו שפריטים אלה הם רכושו של כהן? הכוונה היא שכהן רשאי לקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה; ובעל חוב גובה אותם כפירעון חובו; ואם אשתו של כהן מתגרשת ממנו, היא נוטלת אותם כפירעון כתובתה; וכהן רשאי לקנות בהם ספר תורה.
הָהוּא לֵיוָאָה דַּהֲוָה חָטֵף מַתְּנָתָא, אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב, אֲמַר לְהוּ: לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּלָא שָׁקְלִינַן מִינֵּיהּ, אֶלָּא מִיחְטָף נָמֵי חָטֵיף?!
§ הגמרא מספרת: היה לוי אחד שהיה חוטף מתנות הכהונה מידי ילדים שהיו מוסרים אותן לכהנים בשם אבותיהם. הם באו וסיפרו לרב על אותו לוי. רב אמר להם: האם לא די בכך שכאשר הוא שוחט את בהמותיו שלו אין אנו נוטלים ממנו את מתנות הכהונה, אלא שהוא גם חוטף מתנות שנמסרות לכהנים?
וְרַב, אִי אִיקְּרוֹ ״עַם״ – מִשְׁקָל נָמֵי לִשְׁקוֹל מִינַּיְיהוּ. אִי לָא אִיקְּרוֹ ״עַם״ – רַחֲמָנָא פַּטְרִינְהוּ!
הערתו של רב מצביעה על כך שלדעתו יש יסוד ליטול את המתנות מן הלוויים, אך אף על פי כן אין נוטלים מהן. הגמרא שואלת: ומה סבור רב בעניין זה? אם הוא סבור שהלוויים נקראים חלק מן "העם," אם כן ייטלו מהם גם את הזרוע, הלחיים והקיבה גם כן, שכן הכתוב אומר: "מאת העם, מאת זובחי הזבח אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" (דברים יח:ג). ואם אינם נקראים חלק מן העם, הרי הרחמן פטר אותם מלתת את המתנות הללו, ולא יהיה כל יסוד ליטול מהם את המתנות.
מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי אִיקְּרוֹ ״עַם״ אִי לָא אִיקְּרוֹ ״עַם״.
הגמרא משיבה: רב מסופק אם הם נקראים חלק מן העם. לכן הוא פוטר את הלויים מלתת את מתנותיהם שלהם, בהתאם לעיקרון שהמוציא מחברו עליו הראיה.
יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְרַב פָּפָּא: אַרְבַּע מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּכֶּרֶם – הַפֶּרֶט, וְהָעוֹלֵלוֹת, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה; וְשָׁלֹשׁ שֶׁבַּתְּבוּאָה – הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה; שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן – הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה.
הגמרא מספרת כי רב פפא היה יושב ואומר הלכה זו בשם רב. רב אידי בר אבין הקשה על רב פפא מברייתא, בנוגע לספקו של רב: ארבע מתנות ניתנות לעניים מתוצרת כרם: הפרטים הבודדים [פרט], והאשכולות שלא הבשילו כל צורכם [עוללות], והאשכולות הנשכחים, ופאה. ושלוש מתנות ניתנות לעניים מן התבואה: הלקט, כלומר, אלומות שנפלו בשעת הקציר, והשכחה, והפאה. שתיים מתנות ניתנות לעניים מפרי העץ: השכחה והפאה.
כּוּלָּן אֵין בָּהֶם טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים, וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
הברייתא מפרטת: לגבי כל המתנות הללו, לבעלים של התבואה אין טובת הנאה. זוהי ההנאה הנצברת ממתן מתנה לאדם לפי בחירתו, כגון נתינת תרומה או מעשרות לכל כהן או לוי שהוא בוחר. אלא העני שתופס מתנות אלו נעשה לבעליהן כדין. ואפילו עני מישראל שבבעלותו כרם, שדה או עץ חייב להניח מתנות אלו לכל שאר העניים; ואם אינו עושה כן, בית הדין מוציא אותן מרשותו.
מַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – יֵשׁ בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים, וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ, לֹא מִכֹּהֵן לְכֹהֵן וְלֹא מִלֵּוִי לְלֵוִי.
לעומת זאת, באשר למעשר עני, המחולק מתוך ביתו של אדם, בשונה ממתנות אחרות לעניים המונחות בשדה כדי שייטלו אותן, לבעלים יש יתרון של שיקול דעת. ואף במקרה של עני בישראל, אם אינו מפריש את מעשר העני מתבואתו, בית הדין מוציא אותו מרשותו. ואילו באשר למתנות כהונה אחרות, כגון הזרוע, והלחיים, והקיבה, בית הדין אינו מוציא אותן, לא מכהן כדי לתת לכהן אחר, ולא מלוי כדי לתת ללוי אחר.
אַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם: הַפֶּרֶט, וְהָעוֹלֵלוֹת, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, דִּכְתִיב: ״וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט״.
לפני שרב אידי בר אבין מסביר את קושייתו, הגמרא מצטטת את המקורות להלכות של הברייתא: הברייתא מלמדת כי ארבע מתנות ניתנות לעניים מתבואת כרם: הפרט, והעוללות, והאשכולות שנשכחו, והפאה, כפי שנאמר: "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט:י).
וּכְתִיב: ״כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ״, אָמַר רַבִּי לֵוִי: ״אַחֲרֶיךָ״ – זוֹ שִׁכְחָה.
וגם נכתב: “כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ; לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה” (דברים כד:כא). ורבי לוי אומר כי ביחס למונח “אַחֲרֶיךָ”, זה מתייחס לאשכולות שנשכחו, שכן ההלכה היא שאשכולות שהבוצר דילג עליהם יש להם דין שכחה, ואילו אלה שנותרו לפניו אינם בעלי דין זה.
פֵּאָה – גָּמַר ״אַחֲרֶיךָ״ ״אַחֲרֶיךָ״ מִזַּיִת, דִּכְתִיב: ״כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ.
ההלכה שמצוות פאה חלה על כרמו של אדם נלמדת בגזירה שווה בין המונח "אחריך" שבפסוק ההוא לבין המונח "אחריך" מתוך פסוק אחר העוסק בעץ זית. כפי שנאמר: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך; לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כ״ד:כ׳); ובית מדרשו של רבי ישמעאל לימד שהמונח "לא תפאר" פירושו שלא תיטול את כל תפארתו ממנו; אלא יש להשאיר חלק מן הזיתים לעניים. כך גם יש להשאיר חלק מכרמו של אדם כפאה לעניים.
שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּתְּבוּאָה: הַלֶּקֶט,
הגמרא ממשיכה: הברייתא מלמדת כי שלוש מתנות ניתנות לעניים מן התבואה: הלקט,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria