מַתְנִי׳ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.
משנה: מצוות נתינת הזרוע, הלחיים והקיבה של בהמות שנשחטו לכהנים, הידועות כמתנות כהונה, נוהגת הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, והיא נוהגת בחולין, אבל לא בקודשים.
שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם הַחוּלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, קָדָשִׁים, שֶׁחַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת?
יש להדגיש כי אין זה חל על בעלי חיים לקרבן, שכן כדין היה צריך להסיק מקל וחומר: אם בעלי חיים שאינם מקודשים, שאינם חייבים בנתינת החזה והשוק מהם לכהן, חייבים בנתינת מתנות כהונה מהם, הרי שלגבי בעלי חיים לקרבן, שחייבים בנתינת החזה והשוק מהם, האם אין זה מן הדין שיהיו חייבים בנתינת מתנות כהונה מהם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחׇק עוֹלָם״ – אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן.
לכן, הפסוק קובע: "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם, ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ז:לד), שממנו נלמד כי לכהן אין אלא מה שנאמר לגבי אותו עניין, היינו החזה והשוק, ולא הזרוע, הלחיים והקיבה.
כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.
כל בעלי החיים הקורבניים אשר מום קבוע קדם להקדשתם אינם מקבלים קדושה עצמית, ורק ערכם מוקדש. ולאחר שנפדו, הם חייבים במצוות בכור, כלומר, ולדותיהם כפופים להיחשב בכור, ובמתנות הכהונה, והם יכולים לצאת ממעמדם הקדוש ולקבל מעמד חולין לעניין גזיזה ולעניין עשיית מלאכה, שכן אסור לגזוז בעלי חיים בעלי קדושה או להשתמש בהם למלאכה. וולדותיהם וחלבם מותרים לאחר פדיונם.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.
ומי ששוחט בעלי חיים אלה מחוץ לעזרת המקדש פטור מכרת, ובעלי חיים אלה אינם הופכים בעל חיים שהיה תמורה להם למקודש. ואם בעלי חיים אלה מתו לפני שנפדו, ניתן לפדותם ולהאכילם לכלבים. אף שבדרך כלל בעלי חיים של קורבן שנפדו אינם ניתנים להאכלה לכלבים, במקרה זה הדבר מותר. זו ההלכה לגבי כל בעלי החיים למעט הבכור ומעשר בהמה, שקדושתם עצמית, אפילו כאשר מום קבוע קדם להקדשתם.
כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר קוֹדֵם לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד.
באשר לכל בעלי החיים לקרבן שהקדשתם קדמה למומם, או שהיו בהם מום עובר קודם להקדשתם ולאחר מכן התפתח בהם מום קבוע והם נפדו, הם פטורים ממצוות בכור, ומן המתנות של הכהונה, ואינם יוצאים מקדושתם ונעשים חולין לעניין גיזה ולעניין עבודה.
וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִקָּבֵרוּ.
וצאצאיהם, אשר נתעברו קודם לפדיונם, וחלבם, אסורים לאחר פדיונם. והשוטח אותם בחוץ לעזרה חייב בכרת, ובהמות אלו מקדישות בהמה שהייתה תמורה להן. ואם בהמות אלו מתו לפני שנפדו, אין לפדותן ולהאכילן לכלבים; אלא יש לקוברן.
גְּמָ׳ טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא קָדָשִׁים חַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת?
גמרא: המשנה מלמדת שהפסוק: "ונתתי אותם לאהרן הכהן ולבניו" (ויקרא ז, לד), מלמד שרק החזה והשוק, שהם נושא אותו פסוק, ניתנים מן הבהמות הקרבות לכהן, אך מתנות כהונה אינן ניתנות מן הבהמות הקרבות. הגמרא מסיקה: הטעם שבהמות הקרבות אינן כלולות במצוות מתנות כהונה הוא משום שהרחמן כתב: "אותם," בהתייחס לחזה ולשוק של בהמות הקרבות. אבל לולא זאת, הייתי אומר בקל וחומר שבהמות הקרבות חייבות במתנות כהונה הניתנות מהן.
אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְחוּלִּין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בִּבְכוֹרָה!
הגמרא שואלת: מדוע יש צורך ללמוד הלכה זו מפסוק? ניתן להפריך את ההסקה של קל וחומר כך: מה מיוחד בחולין? שהם מיוחדים בכך שהם חייבים במצוות בכור, ואילו קורבנות פטורים. לכן, ההסקה של קל וחומר שנאמרה במשנה אינה אמורה לחול.
תֵּיתֵי מִזְּכָרִים – מָה לִזְכָרִים, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז!
הגמרא משיבה: אפשר ללמוד שמצוות נתינת מתנות הכהונה חלה על בהמות של קרבנות באמצעות קל וחומר מבהמות זכר חולין, שאינן יולדות ולדות ולכן בעליהן פטורים מלמנות את ולדותיהן כבכור, ואף על פי כן חייבות בנתינת מתנות הכהונה. הגמרא דוחה הצעה זו: מה מיוחד בבהמות זכר חולין? ייחודן בכך שהן חייבות בנתינת ראשית הגז לכהן מהן.
מִתְּיָישִׁים – מָה לִתְיָישִׁים, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר!
הגמרא ממשיכה: ניתן ללמוד שהחיוב חל על בעלי חיים המיועדים לקרבן באמצעות היסק קל וחומר מעזים זכרים, שבעליהם פטורים מלמנות את ולדותיהם כבכור וכן מראשית הגז, ואף על פי כן חייבים במתנות כהונה. הגמרא דוחה גם טענה זו: מה מיוחד בעזים זכרים? שהן מיוחדות בכך שהן נכנסות לדיר להתעשר לצורך מעשר בהמה, ואילו בעלי חיים המיועדים לקרבן אינם חייבים במעשר בהמה.
מִזְּקֵנִים – מָה לִזְקֵנִים, שֶׁכֵּן נִכְנְסוּ לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר!
הגמרא מוסיפה ומציעה כי ניתן לגזור את החובה שמתנות חזה ושוק יינתנו מבהמות קרבן באמצעות היקש של קל וחומר מעזים זקנים, שכבר נכנסו לדיר כדי להתעשר. לפיכך, חובת מעשר בהמה, חובת מניין הוולדות לעניין בכור, וראשית הגז אינם חלים. הגמרא דוחה גם הצעה זו: מה מיוחד בעזים זקנים? הם מיוחדים בכך שהם נכנסו לדיר כדי להתעשר, מה שאין כן לגבי בהמות קרבן.
מִלָּקוּחַ וְיָתוֹם – מָה לְלָקוּחַ וְיָתוֹם, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין בְּמִינָן לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר!
הגמרא שבה ומציעה שאולי ניתן לגזור את החובה לתת מתנות כהונה לגבי בעלי חיים המיועדים לקרבן בדרך של קל וחומר מבהמה קנויה, שעליה מעולם לא חלה חובת מעשר בהמה. או שמא ניתן לגזור זאת מבהמה יתומה, שנולדה לאחר מות אמה, שגם היא אינה כפופה לחובת מעשר בהמה. הגמרא דוחה טענה זו: מה מיוחד בבהמה קנויה או בבהמה יתומה? ייחודן הוא שאף שהן עצמן אינן נכנסות לדיר, בעלי חיים מאותו סוג נכנסים לדיר כדי להתעשר.
בְּמִינָן קָאָמְרַתְּ? קֳדָשִׁים נָמֵי, בְּמִינָן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
הגמרא משיבה: האם אתה אומר שיש משמעות לכך שבעלי חיים מינם נכנסים לדיר? והרי לגבי בעלי חיים לקורבן גם כן, בעלי חיים שאינם קדושים מינם נכנסים לדיר כדי להתעשר. בהתאם לכך, אפשר לטעון מקל וחומר שמצוות נתינת המתנות חלה על בעלי חיים לקורבן, ורק מחמת הפסוק הם פטורים.
וְיִהְיוּ חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה קָדָשִׁים, שֶׁאֵין חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק; חוּלִּין, שֶׁחַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק?
§ הגמרא מקשה: וכעת, משהתברר שחובת מתנות הכהונה אינה חלה על בהמות של קרבנות, היה ראוי שבהמות חולין יהיו חייבות שיינתנו מהן החזה והשוק בקל וחומר: אם בהמות של קרבנות, שאינן חייבות במתנות כהונה הניתנות מהן, אף על פי כן חייבות שיינתנו מהן החזה והשוק, הרי לגבי בהמות חולין, שחייבות במתנות כהונה הניתנות מהן, האם אין זה מן הדין שיהיו חייבות שיינתנו מהן החזה והשוק?
אָמַר קְרָא: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״, ״זֶה״ – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.
הגמרא משיבה כי הפסוק קובע: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מאת זובחי הזבח, אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" (דברים יח:ג). הפסוק מציין כי "זה," הזרוע, הלחיים והקיבה, אכן, ניתנים לכהנים, אך דבר אחר, כלומר, החזה והשוק, אינו ניתן לכהנים מבהמות חולין שנשחטו.
אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״זֶה״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק? וְהָא בָּעֵי תְּנוּפָה, הֵיכָא לִינוּפִינְהוּ? אִי אַבָּרַאי – ״לִפְנֵי ה׳״ כְּתִיב,
הגמרא מעלה קושי: אך דרשה זו מלמדת שהטעם לכך שמתן החזה והשוק אינו נוהג בבהמות שאינן קדושות הוא מפני שהרחמן כותב "זה," שממנו ניתן להסיק שאלמלא זה, הייתי אומר שאדם חייב לתת את החזה והשוק מבהמות שאינן קדושות. אך הליך מתן החזה והשוק טעון תנופה, והיכן יניף את החזה והשוק של בהמה שאינה קדושה? אם תציע שיניף אותם מחוץ למקדש, אין לעשות כן, שכן נאמר: "אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'" (ויקרא ז:ל), ומכאן שיש להניפם בתוך המקדש.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria